הראשון הלך ללייקרס, אבל מה יקרה בכל זאת בסדרת הגמר

במעמד צד אחד >>>

השתלשלות האירועים עד לסוף הרבע השלישי במשחק מספר 1 בסדרת הגמר, בו ניצחו הלייקרס 89:102 את בוסטון, הזכירה לא מעט את שני הניצחונות היחידים של הלייקרס בסדרת הגמר הקודמת בין הקבוצות: למרות שלוס אנג'לס היתה טובה בהרבה, והסלטיקס נמנמו על המגרש, הפער נשאר איכשהו חד ספרתי. זאת היתה אחת מהעוצמות המרשימות של בוסטון באותה סדרת גמר ב-2008 – גם כששיחקה בינוני, היא תמיד הצליחה להגיע לסיום צמוד, כזה שגם אפשר לה במשחק 4 לפני שנתיים למחוק פיגור של 18 נקודות כדי לעלות ל-1-3 משמעותי בסדרה. אבל לא הלילה, לא מול הלייקרס הנוכחית.

כל סממן בעייתי שזוהה בפלייאוף האחרון אצל האלופה נעלם הלילה כמעט לחלוטין. אם יש משהו שקובי בריאנט הפנים מ-2008 זה שאת בוסטון מנצחים קרוב לטבעת. מפגן ההפגזות מהשלוש מול פיניקס – 24 זריקות בממוצע למשחק – צומצם לעשר, כשלא פחות מ-48 נקודות מגיעות מאזור הצבע. גם הספסל של פיל ג'קסון לפתע הזכיר שהוא עוד קיים. דווקא שאנון בראון וג'ורדן פארמר, סימני שאלה מהלכים במהלך העונה האחרונה, היו אלה שהחלו את הריצה של הלייקרס בסוף הרבע השלישי, בזמן שקובי בכלל יושב על הספסל.

בכל מה שקשור לעולם המספרים, מחיקת פער 18 הנקודות באותו משחק בסדרת הגמר מלפני שנתיים מתגמדת לעומת האתגר הסטטיסטי הנוכחי שעומד בפני הסלטיקס – שבירת מאזן ה-0:47 של פיל ג'קסון בפלייאוף, כאשר הוא מנצח את המשחק הראשון בסדרה. לפני זה, רצוי שימצאו פתרונות לשאלות פשוטות יותר, כמו למשל לאן נעלם רג'ון רונדו, הברומטר של הקבוצה בפלייאוף הזה, ולמה קווין גארנט מחטיא בגמר ה-NBA מצב של קרש סל?

מאז עברה הליגה ב-1985 לשיטה של 2-3-2 בסדרת הגמר, רק שתי קבוצות בלי יתרון ביתיות – דטרויט ב-2004 ומיאמי ב-2006, הצליחו לעמוד בלחץ ולנצח את כל שלושת המשחקים הרצופים בבית. המשמעות: המשחק הבא (03:00 בלילה שבין שבת לראשון) עשוי להיות הקריטי ביותר בסדרה עבור בוסטון. בשביל לנצח אותו, היא צריכה קודם כל להופיע.

יריבות מהי? >>>

רשת CNN תשדר הערב ראיון בלעדי שהעניק לברון ג'יימס ללארי קינג. העיתוי – פחות מ-24 שעות לאחר שהלייקרס והסלטיקס הוציאו לדרך את סדרת הגמר – הוא הכל חוץ ממקרי. קובי ולברון שוב לא יפגשו זה מול זה בגמר, אבל בזירה התקשורתית, זו שכבר מזמן קובעת, הם ועוד איך יתעמתו. בריאנט יבוא עם כמות הנקודות שקלע הלילה, ג'יימס יגיע עם עוד ספקולציה לא ברורה לגבי הקיץ הקרוב. ב-NBA 2010 יש דרכים חדשות להגדיר יריבות.

וכמה אירוני: הגמר הנוכחי משקף סוף סוף יריבות אמיתית במובן הישן של המילה, כזאת שמונעת בעיקר מעצמה, אבל הוא עדיין נתפס בסופו של דבר כפרס הניחומים שלנו לאחר הדחתו של לברון. ב-2008 לא הייתה שום "שנאה ספורטיבית" בין שתי הקבוצות, בגלל הסיבה הפשוטה שהקשר היחיד בין שחקני ההווה לאותן יריבויות עבר מפורסמות של שנות ה-60 וה-80 הוא צבע החולצה. רוב השחקנים הנוכחיים עדיין היו עסוקים במעבר מזחילה לעמידה כשמג'יק ולארי נפגשו בגמר לראשונה ב-1984. אבל לא השנה.

המפגש שיצא לדרך הלילה הוא כבר לא רק מאבק בין שני מותגים ותיקים, שזקוק לסיוע של סרטוני נוסטלגיה – הפעם ההווה מדבר בעד עצמו. שנתיים לא גרמו ללייקרס לשכוח את התבוסה ב-39 הפרש במשחק השישי בסדרה, את הקושי של קובי מול ההגנה של בוסטון ואת הקיטלוג של פאו גאסול כ"רך". ומה עם הסלטיקס? להם הספיקה הערה אחת השבוע של פיל ג'קסון בנוגע למשחק המלוכלך של קווין גארנט על מנת להידלק.

הסדרה ב-2008 השיגה בארצות הברית את הרייטינג הגבוה ביותר (9.3%) מבין סדרות הגמר בשש השנים האחרונות. עם הסיוע החיצוני של לברון, שיעזור הלילה להשאיר את ה-NBA חזק בכותרות, דיוויד סטרן מקווה לפחות לשחזר את ההישג. על סמך המשחק הראשון יש לו סיבה.

רבותי, ההיסטוריה >>>

במובן אחד, ה-NBA חזה בדיוק באותו סיפור במעמד הגמר שלו בשנתיים האחרונות. ארבעה שחקנים – קובי בריאנט, קווין גארנט, פול פירס וריי אלן – שנאבקים להוריד את הקוף מהגב ולזכות בתואר ראשון. שמעתם נכון, "תואר ראשון" – כך בדיוק התייחס בריאנט לאליפות הראשונה בקריירה שלו בלי שאקיל. תספיק צפיה קצרה במראה שלו רועד מהתרגשות על ספסל הלייקרס בסוף משחק האליפות אשתקד על מנת להבין זאת. בדיוק בגלל הרקע הזה מאיים גמר 2010 להיות משמעותי יותר – שלב ההוכחות הסתיים, המקום בהיסטוריה מובטח. השאלה היא עד כמה הוא יהיה גדול?בצד הירוק, היא מופנת בעיקר לגארנט. פירס ואלן, עם כל הכבוד, כבר מילאו לפני שנתיים את המכסה המינימלית שההיסטוריה הקצתה להם, "הביג טיקט" עדיין לא. כך היה גם עם חאכים אולאג'ואן האגדי, ערב גמר ה-NBA של 1995. האליפות שהגיעה שנה קודם, כש"החלום" כבר בן 31 ועמוק בתוך העונה העשירית שלו בליגה, בעיקר גרמה לו לנשום לרווחה, כמו גארנט ב-2008. התואר השני כבר יצר צדק היסטורי, למרות שהסנטר הגיע אחרי עונה רגילה מדשדשת אותה יוסטון סיימה במקום השישי במערב. מישהו אמר בוסטון סלטיקס מודל 2009/10? גארנט קונה את התסריט.אצל קובי, בצד הצהוב–סגול, הסיפור מעט שונה. הקרב ההיסטורי שהוא מנהל ברדיפה אחרי מייקל ג'ורדן נדון לכישלון, לפחות ברמה התודעתית. גם אם ישווה או יעקוף את ששת התארים של הוד אוויריותו, הוא לעולם לא יסמל עבור האמריקאים את מה ש-MJ סימל, תוצאה של פרשת האונס, העימות המתוקשר עם שאקיל או סתם שחצנות בלתי נגמרת. אבל בכל מה שקשור לכדורסל, קובי מתקרב לאלוהים בצעדי ענק, ומוחק סימני שאלה בזה אחר זה. השנה סימן השאלה קשור ביכולת שלו להתמודד עם ההגנה של בוסטון. אם הכל ילך כמתוכנן, האתגר של גמר 2011 יהיה כבר טבעת מספר שש.

כוכב ברשת: ובאווירה נוסטלגית זו >>>

אי אפשר הרי לדבר על לייקרס ובוסטון בלי נוסטלגיה. צפו בהן מגדירות מחדש את המושג "שנאה".