לברון חייב לעזוב את הטקסים בצד, ולהתמקד באליפות
טקס פיזור הטלק של לברון ג'יימס נועד רק כדי לייצר עוד באזז סביבו. מוטב שיעזוב את המניפולציות של נייקי, ויתרכז במשחק עצמו. הפלייאוף הזה הוא מקום טוב להתחיל
עד שהתפוצצה פרשת הבגידות של טייגר וודס הערצתי אותו כספורטאי, אבל לא ידעתי יותר מדי מה לומר עליו כאדם. מכונת שיווק ותדמית כל כך משומנת ומתוקתקת – פרי עמלה של נייקי המפלצתית – מסתירה לחלוטין את אופיו האמיתי של הבנאדם. בכוונה, כמובן. אלא שכשהתפוצצה הפרשה פתאום נחשף חלק מטייגר שנייקי, וכל יתר הספונסרים, ניסו להסתיר. נחשף חלק ממי שהוא טייגר האדם. ואז כבר אפשר היה להחליט משהו לגבי האישיות שלו. חלק ממני כמובן שמח על כך. הנה – הוא לא פלקט. הוא לא רוג'ר פדרר ודמעות הפלסטיק, יש בו עוד משהו. מלוכלך? שיהיה מלוכלך. העיקר שיהיה משהו. איזושהי תכונה אנושית שאפשר להתחבר אליה מעבר להערצה האינסופית על היכולת להכניס את הכדור לחור.
7 שנים מאז שנכנס לליגה ו-9 שנים מאז שהפך להאוס-הולד-ניים, לברון ג'יימס עדיין נמצא בדיוק באותו המקום שטייגר היה בו לפני חצי שנה. לברון הוא 'בילבורד' מהלך. נכון, קשה שלא להתפעל בכל פעם מחדש מהקלות בה הוא עושה דברים מדהימים, אבל פה זה בערך נגמר. כשזה קל מדי, כמו במקרה של ליונל מסי, קשה לי באופן אישי להתחבר לזה. אני צריך משהו אנושי בסיפור. איזה קושי, משבר, פרשה, פציעה – משהו שיוכיח לי שלאיש יש יותר מכישרון עצום. שהוא קילר, פייטר, מסוגל להתגבר על מכשולים. את פדרר, למשל, התחלתי באמת לאהוב רק אחרי שחזר לפסגה והתגבר על תקופה חלשה (יחסית, כמובן).
בשבועות האחרונים, אחרי תקופת ציפייה רבה, אני מתחיל להרגיש שמשהו בשריון התדמיתי של לברון מתחיל להיסדק. ואין מאושר ממני על כך. בכל זאת, 7 שנים בליגה בלי שום תואר מתחילים להכניס את הבנאדם ללחץ. ותחת לחץ מתגלה האופי האמיתי. וזה סימן מעודד מאוד. לברון, שהיה חייב להגיע לגמר אשתקד ושהכישלון מול אורלנדו הוא כתם לא קטן על הקריירה שלו, רעב מתמיד. רואים את זה בדרך בה העלה את האגרסיביות והאינטנסיביות. אמש מול הבולס הוא לקח את הכדור הראשון שלו לסל וכך גם סיים את המשחק, למרות שהיה ביום בינוני לגמרי בהשוואה למה שהתרגלנו לקבל ממנו. הוא ויתר על הקליעה מבחוץ והרג את הבולס בהגנה. הנה – אופי. הפחד שהוא מכניס בשחקנים יריבים, שלא רוצים להיכנס להיילייטס כקורבן התורן לעוד גג מפלצתי, גורם להם להעדיף למסור או לזרוק זריקה קשה. לברון כבר לא 'טדי בר'. הוא מפחיד. וזה עוד כלום לעומת מה שעשה מול הסלטיקס לפני כמה שבועות.
במשחק ההוא, כשהחזיר את הקאבס מפיגור דו ספרתי בדקות האחרונות בגארדן, בכוחות עצמו, הוא הוכיח כמה הוא גדול על אלופת 2008. וכשבחר לזרוק את השלשה ההיא בסיום במקום ללכת עד הסוף הוא גם קרץ להם, כאילו אומר "יכולתי לנצח אתכם לבד, אצלכם בבית ואחרי פיגור, אבל העדפתי לעשות את זה בסטייל. לא סופר אתכם". בירידה מהמגרש, כשהסתכל על קווין גארנט, שעד אז ניסה להוציאו משלוותו בטראש טוק (עצוב, אבל זה כמעט כל מה שנשאר לו), הוא סימן לו בתנועה כזו על הראש "קטן עליי, לא מזיז לי". הסדק הזה בשריון התדמיתי של לברון היה מחזה מרנין במיוחד עבורי. פתאום התגלה – יש בו קצת רוע. יש קילריות וחוש לאירוניה. יש משהו שיכול לגרום לי להתעניין בסיפור שלו מעבר ליכולות כדורסל ממאדים.
עם זאת, יש עוד עבודה רבה לעשות בתחום. לברון הוא עדיין ילד, ועדיין שפוט של נייקי. זה לא רק הסיפור המביך והמיותר על הקלטת ההיא והדאנק על הפרצוף. זה בעיקר הסיפור האווילי הזה עם הטקס של פיזור הטלק באוויר לפני משחקים. מי שצפה בשידור שלנו אמש יכול היה לראות כתבה בנושא. לברון ניגש לעמדת השדרים, לוקח טלק, מפזר על הידיים, זורק באוויר, מוסיף נשיפה, הטלק מתפזר בשמי האצטדיון והקהל באקסטזה. יכול להיות משהו יותר מזויף מזה? כן. התגובות של לברון עצמו לעניין. הוא טוען שהוא לא יודע מאיפה הביא את הרעיון הזה וש"דברים גדולים פשוט קורים". קודם כל, לא אהבתי שלא הזכיר שכל הסיפור על ההתמקדות בטלק (אבל בלי השואו-אוף של הפיזור באוויר) כבר נעשה ע"י בחור אחד בשם מייקל ג'ורדן. וחוצמזה, הוא באמת חושב שנאמין לו כשהוא אומר שהוא לא יודע מאיפה זה בא לו? ברור מאיפה. מנייקי.
הטקס הזה, ותשומת הלב לו, אין בהם דבר כדי להכניס את לברון למשחק ולריכוז כפי שהוא טוען. יש בהם רק כדי לייצר עוד באזז סביב האיש. הנה, פתאום עושים לו חיקויים. הנה, אפשר למרוח פוסטר בגודל של אוסטרליה על האצטדיון בו לברון פורש ידיים אחרי פיזור הטלק. הנה, אפשר לעשות על זה כתבה. הנה, אני כותב על זה בלוג. הטקס הזה והבאזז סביבו הם דוגמה מעולה עד כמה נייקי מעורבת בכל פרט שקשור בלברון וכמה רחוק הוא מוכן לקחת את זה. כולל לשבת מול מצלמה בראיון ולשקר. "לא יודע מאיפה זה בא לי". פחחח.
מכאן אני רק יכול לצאת בקריאה כי כולי תקווה שנראה בשנים הקרובות יותר ויותר מהלברון שצץ מול בוסטון וגם קצת הלילה, והרבה פחות מהלברון שבכל שנייה מנסה למכור לנו משהו. אם כבר עדים, אז למשהו אמיתי.