נגמרו התירוצים: לברון חייב לזכות העונה באליפות

זה עליך עכשיו, לברון >>>

נסו לרגע לחפש דמות בספורט האמריקאי שמרכזת סביבה קונצנזוס גדול יותר מלברון ג'יימס. המלצה אישית: ותרו מראש, פשוט אין כזאת. טייגר וודס ניפץ לפני כחודשיים את מיתוס המושלמות שדבק בו במשך שנים, פייטון מאניג קרס ברגעים המכריעים של הסופרבול האחרון וחברו של לברון לענף, קובי בריאנט, כבר מזמן מפלג את עולם הספורט בארצות הברית לחלוקה ברורה בין אוהביו ושונאיו. הביקורת החריפה ביותר שמצליחה התקשורת האמריקאית לייצר בכל הנוגע לקינג ג'יימס קשורה בעובדה שהוא "עדיין" לא זכה בטבעת (במילים אחרות: "קובי היה פחות טוב ממנו בגיל הזה")

קשה להגיד שמדובר בהגזמה. אחרי הכל, מדובר בשחקן שכבר בגיל 22 הוביל חבורה של עציצים לגמר ה-NBA. אלא שעידן העציצים הזה, ששימש פעמים רבות כמנטרל כל ביקורת כנגד לברון, הגיע רשמית לסופו לפני שבועיים, עם הבאתו מוושינגטון של הפורוורד המוכשר אנטואן ג'יימסון. ביחד עם שאקיל אוניל, מו וויליאמס, אנתוני פארקר ודלנטה ווסט, הם מרכיבים לראשונה צוות מסייע ראוי בקליבלנד, כזה שמסוגל ללכת עד הסוף. גם נגד הלייקרס, כפי שהוכיחו כבר פעמיים העונה. גם התקשורת, שכל כך ליטפה את לברון בשנים האחרות, מבינה זאת. "זה עליך עכשיו", כתב על ג'יימס מארק קריגל מ"פוקס ספורטס". כבר שלוש שנים שלברון נוהג לכנות את קליבלנד "קבוצה ללא תירוצים", הפעם זה סוף סוף נכון. השנה כבר לא יהיה מי שיספק אותם עבורו.

מכירת החיסול הגדולה בהיסטוריה >>>

עם כל הכבוד לקבוצות שהתחזקו, מי שהוכתר למנצח הגדול של חלון ההעברות האחרון הוא דווקא זה שהמשיך בתהליך ההתרוקנות מנכסים. למרות הורדת תקרת השכר בקיץ הקרוב לטווח שבין 51 ל-55 מילון דולר, הצליח דוני וולש, הג'נרל מנג'ר של ניו יורק ניקס, לפנות מספיק כסף על מנת לעמוד במטרה שהציב לעצמו כבר לפני שנתיים: הגעה לקיץ 2010 עם אפשרות ממשית להחתים שני שחקנים על חוזה מקסימום. הפרידה האחרונה משישה שחקנים, בראשם נייט רובינסון, לארי יוז והרוקי ג'ורדן היל, היא רק פרק נוסף במכירת החיסול שמנהל וולש לעיני כולם, עבור חוזים נגמרים המחופשים לשחקני כדורסל.

הווה היא מילה גסה בתפוח הגדול בשנתיים האחרונות. בתוך זמן קצר נפטרה הניקס כמעט מכל טיפה של כשרון שעוד איכשהו דרכה בקבוצה. בדרך גם ויתרה, במסגרת הטריידים השונים, על בחירות סיבוב ראשון עתידיות בדראפט עד שנת 2012. אבל כשוולש שומע עתיד, המספרים שמעניינים אותו הם רק 2010, ועדיף שלברון ג'יימס או דווין וויד יהיו קשורים לעניין.

אם מסע ההתעצמות העתידי הזה יסתיים בהצלחה (מה שאגב ממש לא בטוח בהתחשב בהערכות המנבאות הישארות של לברון בקליבלנד גם במקרה ולא יזכה השנה בתואר), יש כאן מסר בעייתי ביותר לג'נרל מנג'רים בליגה: הדרך לתהילה עוברת דרך חיסול חסר יצירתיות ונטול מחשבה לעתיד של הקבוצה שלך. מי שיגיע בימים אלה לגארדן - ואין באמת סיבה לעשות זאת - יכול לראות את טרייסי מקגריידי בעיקר מפריע לשחקנים כמו דנילו גלינארי, שאמור להרכיב את הצוות המסייע לשמות המפוצצים הצפויים להגיע בקיץ. ואם עקרונות הצדק לא יכשילו את התוכנית הזו, זה יהיה תפקידו של הגורל. אחרי הכל, מדובר בניקס.

האבסורד שבשיטת הטרייד >>>

אם וכאשר תזכה קליבלנד בתואר היסטורי בסוף העונה, היא תסתכל לאחור לעבר עסקת ג'יימסון ותחייך, ולא רק בגלל השחקן עצמו. במסגרת הטרייד, וכדי לפנות לעצמם מקום בתקרת השכר, נפרדו הקאבס מחוזה 11 מיליון הדולר של הסנטר זדרונאס אילגאוסקאס. פרידה מרגשת של מי שהעביר 14 שנה בקבוצה? אז זהו, שעדיין לא.

וושינגטון חסרת היומרות קנתה את חוזהו של הליטאי בן ה-35 והפכה אותו לשחקן חופשי. בתרחיש לא מפתיע בכלל, ימתין "זי" כ-30 יום כמתחייב בחוק, ויחזור למדי הקאבס עבור חוזה צנוע בהרבה אך חמוש בכסף שיקבל מוושינגטון ורעב לתואר אליפות. קליבלנד תזכה בקו פנימי עוצמתי במיוחד, ותשלים טרייד בו בעצם לא ויתרה על כלום. מדובר כמובן באחת הסתירות היותר הזויות של כלי הטריידים, שאמור בסופו של דבר ליצור תחרות הוגנת בין הקבוצות.

אלא שהוגנות היא המאפיין האחרון שרלוונטי כאן. מקורות אנונימיים בליגה כבר איימו שלא יאפשרו את חזרתו של אילגאוסקאס לקליבלנד בטענה שהמהלך היה מתואם, מקורות אחרים כבר הספיקו להכחיש זאת. וזה הרי לא באמת משנה: כל הצדדים כאן – קליבלנד, וושינגטון ואילגאוסקאס עצמו יודעים, גם אם בשתיקה, מהו "התסריט המועדף" עליהם.

עם טריידים לא מאוזנים מבחינה מקצועית אין להנהלת ה-NBA יותר מדי מה לעשות. הרי זוהי זכותם הלגיטימית של קבוצות שמעוניינות להיפטר מחוזים כבדים כחלק מבנייה לטווח הארוך. אבל כאשר קבוצה מחתימה מחדש שחקן שחודש לפני כן היא שלחה בטרייד, זוהי כבר פגיעה בערך התחרות ההוגנת שה-NBA כל כך אוהב להתגאות בו. והעונה, בפעם הראשונה, המהלך הזה גם עשוי להשפיע משמעותית על זהות האלופה. הגיע הזמן לשים סוף לשיטה המגוחכת הזו.

כוכב ברשת: מונטה אליס >>>

גולדן סטייט לא מספקת השנה יותר מדי סיבות לגאווה. מונטה אליס מנסה להציל את הכבוד עם סדרת קליעות מדהימה כמעט מחדר ההלבשה.

דוח כספי: בין עומרי למקס נורדאו >>>

גם אם ננסה, לא נצליח למצוא כלי תקשורת אחד בארץ ובארצות הברית שלא העניק בסוף השבוע של האולסטאר מקום נכבד לניתוח "תופעת עומרי כספי". אלפי מילים נכתבו על החשיפה המדהימה לה זוכה הנציג שלנו מעבר לים, אשר הגיעה לשיאה לפני כחודש בניו יורק, כאשר הניקס הפכו את המשחק מול סקרמנטו ל"ערב המסורת היהודית", במשחק בו כל סל של הילד מיבנה היה כמו גול מבחינת אלפי היהודים שהגיעו במיוחד ביציעי הגארדן.

בלוג אחד של קווין ארנוביץ' ב-ESPN – משעשע, הזוי ומרתק סוציולוגית גם יחד – סיפק השבוע את הסבר שבאמת עוד טרם ראינו לתופעה. המפתח להסבר הזה נמצא בהתגייסות המוחלטת של הקהילות היהודיות בארצות הברית לטובתו של השחקן (ולנו נותר לחדד אותו, מבלי שנואשם באי-תקינות פוליטית, שהמפתח הוא גם ביכולת של אותן קהילות ליצור חשיפה גדולה בהרבה ממשקלן באוכלוסיה).

אבל זוהי רק ההתחלה. ארנוביץ' מחזיר אותנו לרעיון "היהודי השרירי" שפותח על ידי מקס נורדאו בסוף המאה ה-19 בהונגריה, כאנטיתזה לתפיסת היהודי המנוון שלא עוסק בספורט. בעוד היהודים בישראל מימשו בסופו של דבר את חזונם עם הקמת מדינת ישראל ודמות היהודי הלוחם, טוען ארנוביץ', היהודי האמריקני עדיין מזכיר במובנים רבים את אותו ניוון עליו מדבר נורדאו. כספי, מבחינתו, הוא לא רק הישראלי הראשון ב-NBA, אלא גם לוחם גדול על המגרש, שמציג את הסתירה המוחלטת לאותו סטריאוטיפ וגורם להתגייסות חסרת התקדים של יהודים רבים בארצות הברית. מה נאמר? החזון הציוני, הגרסה שבאמת עוד לא ראיתם.