לכספי אין מקום באול-סטאר

ותודה למיליארד סינים >>>

מאז התרחבות ה-NBA לשווקים בינלאומיים שונים, נחשב סוף שבוע האולסטאר של חודש פברואר לחגיגה שיווקית בה מתרברבת הליגה בפני העולם במוצר המשובח שלה. האפשרות של גולשים מכל קצוות הגלובוס לבחור את חמישיות המערב והמזרח במשחק הולכת יד ביד עם תפיסה זו. רק שבדרך, האוטונומיה המוחלטת שמקבל הגולש הממוצע מביאה איתה לא פעם חוסר צדק משווע, כפי שבא לידי ביטוי בתוצאות הבחירה של השנה.

כרגע לפחות, עתידים טרייסי מקגריידי ואלן אייברסון, שניים שלא הצטיינו במיוחד העונה בתחום הכדורסל, לפתוח בחמישיות של המערב והמזרח. הראשון היה בעיקר פצוע לפני שיוסטון הודיע לו שהוא לא בתוכניות שלה, השני נזרק מממפיס והעביר שבועות רבים בלי משחק לפני שחתם בפילדלפיה. אבל יכולת או זמן משחק הם לא פרמטרים רלוונטיים עבור הוועדה המעמידה לבחירה 60 שחקנים מכל אזור. אלמנטים מקצועיים הרי לא באמת מהותיים כאן. ב-NBA מספיק להיות אייקון.

סטיב נאש הבין כבר מזמן את חוקי המשחק, והעלה לרשת סרטונים המצדדים בבחירתו. אל הזילות הזו, מצטרפים גם רגשי הפטריוטיות הלאומיים: מקגריידי למשל, זוכה לתמיכה עיוורת ממיליוני סינים, שלא יכולים לבחור השנה ביאו מינג הפצוע. גם המוח היהודי בארץ ובתפוצות החל כבר עם קמפיינים לבחירתו של עומרי כספי. לשמחתו ולטובת עקרונות הצדק, השאיפה ההזויה הזו לא באמת קרובה להתגשם. כפי שהציעו רבים בעבר, מנדט הבחירה חייב להתחלק בין הקהל לוועדה של מומחים. מישהו הרי צריך להכניס מעט שפיות לתוכנית הריאליטי המביכה הזו.

שלוף אקדח אם תוכל >>>

בקצב הזה, מלבד ממוצעי הנקודות, האסיסטים והריבאונדים, שחקנים ב-NBA יתחילו להיות מזוהים גם בזכות סטטיסטיקת הרשעות הנשק השנתית שלהם. ארון מקי, דלונטה ווסט, סבסטיאן טלפייר, לוני באקסטר וכריס ווילקוקס מרכיבים רשימה מכובדת של שחקנים שהסתבכו עם החוק בחמש השנים האחרונות בשל החזקה לא חוקית של נשק. התופעה החמורה הזו הגיעה בסוף השבוע שעבר למימדי השיא שלה, כאשר בחסותו של כוכב וושינגטון גילברט ארינאס היא חדרה לראשונה מהרחוב אל תוככי הליגה. לתוך חדר ההלבשה של הוויזארדס, אם לדייק. על פי החשד, ארינאס כיוון אקדח אל ג'וואריס קרינטנטון הצעיר לאחר אימון של הקבוצה, בעקבות חוב כספי ממשחקי קלפים אותו דרש האחרון.

מכאן, אלפי קילומטרים מזירת ההתרחשות, ה-NBA יתפס תמיד כחבילה המושלמת. אבל המציאות בפועל מלאה פגמים שאף צעד של הקומישינר המוכשר דיוויד סטרן, שהחליט להשעות את ארינאס לתקופה בלתי מוגבלת, לא יצליח להעלים. הליגה הטובה בעולם, זאת שיודעת לדבר בשם ערכי הספורטיביות, מלאה ביותר מדי שחקנים שפשוט לא הצליחו להיפטר מהרגלי הפרחחות והגנגסטריזם אותם יבאו משכונות הפשע בהם גדלו. תגובתו של ארינאס, "זה היה בצחוק", רק ממחישה את הטענה.

עם התפתחות תעשיית הפרסום הספורטיבית, הוצגו שחקנים בליגה כמודלים לחיקוי. ההשערות בארצות הברית מדברות על כך שסטרן עשוי להרחיק את ארינאס לצמיתות ברגע שהחקירה הפלילית תיגמר. תדמיתית, זה עשוי לסייע. מיתוס המושלמות של ה-NBA, בכל מקרה, כבר התנפץ מזמן.

הגיע הזמן לשנות את המפה >>>

העשור הקודם יזכר בין השאר כזה שביסס את שליטת המערב בליגה. לא מדובר רק בשבע מתוך עשר האליפויות שהוא השיג, אלא גם בעובדה שרוב המועמדות לתואר הגיעו ממנו באופן שיטתי. התחזקותן של בוסטון, קליבלנד ואורלנדו המזרחיות, ובמקביל היחלשותה של סן אנטוניו מהמערב, הביאו בשנתיים האחרונות לשינוי מגמה בקבוצת העילית של הליגה. התהליך יצר תחושה שסוף סוף הטבע עשה את שלו ויחסי הכוחות בין שני האזורים התאזנו.

מבט פשוט בטבלת הליגה לא רק שיפריח את הטענה, אלא גם יראה שהפער רק הולך ומעמיק. המזרח אומנם מציג שלוש מועמדות ראויות לאליפות, אבל כל הקבוצות האחרות במזרח נמצאות בספירה אחרת לגמרי. המאזן של לוס אנג'לס קליפרס, מהמקום ה-12 במערב, מספיק כיום בשביל להיכנס לעמדת הפלייאוף במזרח, ועוד מהמקום השישי.

החלוקה הגיאוגרפית הזו, שבה קבוצה מאזור אחד משחקת יותר משחקים מול קבוצות המזרח מאשר מול קבוצות המערב, נועדה בראש ובראשונה כדי להקל על המרחקים הארוכים שהקבוצות צריכות לעבור במהלך עונה שלמה. ובכל זאת, הגיע הזמן לפתוח לדיון את הפרה הקדושה הזו, שבעשור הקודם מנעה בכל שנה מ-16 הקבוצות הטובות באמת להעפיל לפלייאוף. האמריקאים יכולים להרבות ולדבר בשם עקרון הייצוג של אזורים גיאוגרפיים שונים. בפועל, רוח הספורט היא שנפגעת.

הישנות התופעה שנה אחר שנה ממחישה את הצורך למענה אמיתי. הרעיון לבטל את החלוקה הגיאוגרפית ולהסתמך על דירוג מקצועי בלבד, כפי שקורה בכל תחרות ספורט אחרת מחוץ לארצות הברית, הוא שובר מוסכמות אך מתבקש. אלא שבינתיים הוא ימשיך לשבת על המדף. אולי ב-2020 מישהו יתעורר.

כוכב ברשת: הרומן בין קובי לבאזר >>>

קובי בריאנט כבר הספיק להיות חתום השנה על שלושה סלי ניצחון מרהיבים עם הבאזר. צפו במקבץ שכולו ווינריות.

דוח כספי: לא כופה. יעיל >>>

סדרת ההפסדים הצמודים האחרונה של סקרמנטו, בה המשיך עומרי כספי לנפץ שיאי קריירה עם ערבים רצופים של יותר מ-20 נקודות, מעלה במוחו של המתבונן מבחוץ את השאלה "מדוע הילד לא מקבל יותר את הכדור ברגעים המכריעים?". בשביל לענות עליה, חייבים להבין את מעמדו של השחקן במשחק של הקינגס.

לפני מספר שבועות אמר מאמן סקרמנטו פול ווסטפול ש"עומרי לא חייב לגעת בכדור במשחק שלנו", בציטוט שעשוי להתפרש בצורה שלילית. בפועל, זאת אחת המחמאות הגדולות ביותר שכספי יכול היה לבקש. מה שהמאמן ניסה להסביר זה שהפורוורד הישראלי יכול לסיים משחקים עם 24 נקודות מבלי לכפות את עצמו על המשחק של הקבוצה. ממוצעים של יותר מ-13 נקודות ב-27 דקות הופכים את כספי לאחד השחקנים היעילים בסגל, כזה שלא מתיימר לקחת זריקות מחוץ למשחק השוטף. רוב הנקודות שלו מגיעות כתוצאה מהמשחק הקבוצתי של סקרמנטו, בין אם זה משלשות חופשיות או ממתפרצות.

מגוון תנועות חדשות שהוסיף הקיץ מוכיחות מספר פעמים שלכספי יש את הפוטנציאל להיות בעתיד שחקן שמייצר לעצמו, מה שינפץ לחלוטין את מודל שחקן הרוטציה שגם נבואות אופטימיות העניקו לו אחרי הדראפט. אלא שכרגע מדובר רק על שאיפה לטווח ארוך. אף אחד הרי לא חלם שאלה יהיו המחשבות שלנו לאחר חודשיים וחצי ראשונים בליגה. בינתיים נותר לנו "להסתפק" בשיאי קריירה סדרתיים, גם אם כספי לא מקבל את הכדור ליד ברגעים המכריעים.