נבואות סופן להתגשם
כשהלפרין ובורשטיין לא מנהיגים גם במשחק טוב, הקסם של גרין מתפוגג ועם 8 שחקנים בסגל במקרה הטוב, ישראל עמדה בציפיות וקרסה. ככה זה כשחיים שנים על מאיר טפירו
האופטימיים דיברו גבוה, המאמנים העלו את רף הציפיות, כיוונו אפילו לאליפות העולם, למקומות 1 עד 8. וגם אם לא, אף אחד לא באמת יתלונן אם נסיים שוב במקומות 9 עד 12, הרי אפשר לסמוך על הניצחון התורן על מקדוניה או לטביה. אז זהו, שלא. אף הסבר, תירוץ או הודאה באשמה לא יצליחו להסתיר את מה שחשף משחק ההפסד למקדוניה, שידרדר את ישראל למקומות 13 עד 16 - הדירוג הגרוע ביותר של הנבחרת מזה 16 שנה: הכדורסל הישראלי ממשיך בשקיעתו המתמדת.
המשחק מול מקדוניה שבר לרסיסים את המיתוס לפיו משחק טוב של יותם הלפרין וטל בורשטיין מספיק לנבחרת לניצחון. אחרי קרואטיה ציפינו מהם להיות מעורבים יותר, וקיבלנו 20 נקודות מהראשון ו-25 מהשני. אבל זה לא הספיק גם מול נבחרת בינונית כמו מקדוניה. פרישת מאיר טפירו הותירה את הנבחרת עם ואקום בעמדת המנהיג, זה שהנבחרת תחיה או תמות איתו. נביאי הזעם הזהירו שנים מהיום שאחרי פרישתו, אבל חלמנו שהלפרין או בורשטיין ימלאו את החלל. אלא שהנביאים צדקו.
כבר שנים שנבחרת ישראל תלויה בצורה מוחלטת בהתעלות הקיצית של יניב גרין. אבל בקיץ הזה נגמרו הקסמים. כמה אפשר לצפות משחקן שמבלה כל השנה על הספסל של מכבי תל אביב, ומצליח לבוא ולהעלים את החור ההגנתי התמידי של הנבחרת מתחת לסל? ישראל פשוט לא יכולה לנצח בלי לקבל את האקסטרה מגרין בהגנה, בעיקר כשיתר הגבוהים שלה, ובעיקר ליאור אליהו, היו עסוקים גם מול מקדוניה בצפיה ממושכת במטח השלשות של שחקני הפנים היריבים. גם הפעם התמסרה היריבה עם הסל הישראלי, כשהמקדונים קוטפים 14 כדורים חוזרים בהתקפה, שמתווספים ל-17 של הקרואטים ביום הראשון. יוון צפויה להשלים חגיגה בלקנית באזור הצבע שלנו. כמה לא מפתיע שהריבאונדר הישראלי המצטיין מול מקדוניה היה דווקא הרכז גל מקל.
אלישי כדיר ורוברט רותבארט יושבים עכשיו בבית ומבינים שהניפוי שלהם מהנבחרת לא ממש היה רלוונטי. גם אם היו טסים לפולין, הם היו בעיקר מסייעים בלסחוב את הציוד מהמלון לאולם. צביקה שרף ננעל על רוטציה צרה מאוד של שמונה שחקנים, ובמשחק המכריע מול מקדוניה צמצם אותה עוד יותר עד שנפל. מורן רוט, יובל נעימי ומשה מזרחי תיפקדו בעיקר כצופים, עמית תמיר הבטיח את הניצחון המקדוני עם שתי טעויות קריטיות בדקת הסיום. עם כל הכבוד ליכולת הטובה של גל מקל נגד קרואטיה, לא ברור איך הפך אותו שרף באופן כמעט עיוור לרכז של 36 דקות במשחק, במיוחד בטורניר בו עומס המשחקים הוא קריטי. הטענה כי ניתן היה לוותר מראש נגד הקרואטים, כפי שמקדוניה עשתה לאחר רבע אחד מול יוון, היא שטויות, אבל ברור שרוטציה רחבה יותר, ובעיקר חכמה יותר, היתה משאירה עוד כמה טיפות אויר לשחקנים המובילים, שפשוט לא ירדו מהפרקט.
הכדורסל הישראלי מסיים קיץ שחור משחור, שבו שתי נבחרות צעירות ירדו לדרג ב', והנבחרת הבוגרת התבזתה באחת מאליפויות אירופה הרעות בהיסטוריה שלה. אם אחרי הכישלונות של הנבחרות הצעירות ניסו בענף להדחיק, וטענו שלפחות בגילאי הבוגרים המצב עוד נסבל, הגיעה נבחרת ישראל והוכיחה שגם משחק טוב משני השחקנים הבכירים שלה עדיין לא מספיק לניצחון מול נבחרת בינונית ומטה כמו מקדוניה. אם נבחרת ישראל מגיעה לאליפות אירופה עם שמונה שחקנים לגיטימיים במקרה הטוב, הבעיה עמוקה יותר מכזו שאקדמית צעירים כזו או אחרת תצליח לפתור. ועד שלא יבינו באיגוד הכדורסל שנדרשת כאן מהפכה של ממש, העתיד לא יראה טוב יותר.