לא תשיגו אותנו

נבחרת ישראל בכדורסל מבחינת עם ישראל היא מכבי תל אביב ולא הנבחרת הרשמית. אין דיבור ברחוב על נבחרת ישראל, והמשחקים שלה ביורובאסקט לא יעניינו יותר מדי אנשים. התקשורת תנסה לפמפם בכל כוחה, במיוחד במקרה של הצלחה מוקדמת, ואז עשוי להיווצר הייפ מסוים. אבל הוא יתנדף מיד עם הפסד ההדחה ותשומת הלב תחזור למועדון מדרום תל אביב. בכך שונה הכדורסל בצורה דרמטית מהכדורגל, שבו הנבחרת תמיד מרכזת תשומת לב שאף קבוצה לא מסוגלת להשתוות לה.

על פניו נבחרת ישראל בכדורסל היא גוף מצליח. זו אליפות אירופה השביעית ברציפות אליה היא מעפילה. נבחרת הכדורגל, ב-18 שנותיה באירופה, לא העפילה לאף יורו ולאף מונדיאל. אך אסור כמובן להשוות בין המפעלים: במרבית מדינות אירופה, כמעט בכולן, כדורסל הוא ענף ספורט זניח ולהימנות על 16 הנבחרות הבכירות זה לא הישג בפני עצמו. הישג זה לקיים ליגה איכותית, תחרותית ומרתקת. הישג זה אולמות כדורסל מלאים באחוז גבוה מהמשחקים. הישג זה גידול כדורסלנים מעולים שילדים חולמים בלילות להיות כמוהם (ברקוביץ', ברודי, ארואסטי). הישג זה כדורסל משובח או לפחות כזה שמעניין את ההמונים. והכדורסל הישראלי אינו כזה כבר די הרבה שנים.

כשהמאמן לא באמת מאמין

לנבחרת ישראל יש הגרלה לא רעה. קרואטיה היא מעצמת כדורסל לשעבר הנמצאת בשפל חסר תקדים; יוון חסרה לפחות ארבעה שחקנים בולטים; מקדוניה היא ג'רמייה מאסי ועוד חבורת שחקנים די זניחים. שלב הבתים עשוי להאיר פנים לנבחרת ישראל. אך קצת קשה להאמין שזה יקרה. הנבחרת לא הרשימה במשחקי ההכנה וגם לפני שנה היא עלתה בקושי מהמוקדמות. בכלל, בשנים האחרונות נאלצה הנבחרת להתמודד פעמיים בטורניר ההזדמנות האחרונה כדי להעפיל לאליפות (דווקא שם הצליחה מעט מעבר לציפיות בשלושת הטורנירים האחרונים). אולי זה יקרה גם הפעם אך כנראה שפיני גרשון צודק כשהוא אומר "אני לא מבין איך חושבים בארץ על 1-8".

המאמן המצליח בכדורסל הישראלי הוא מאמין קטן מאד בכדורסלן הישראלי. אינספור פעמים הוא אמר באוזני, "אין לנו בכל הליגה עשרה ישראלים סבירים אז איך רוצים לעשות כאן חוק רוסי". אבל עשו חוק רוסי, והוא לא רע, אך גם הוא לא הצליח לשפר בשלוש השנים האחרונות את איכות הכדורסלנים הישראלים. כי האיכות במרבית המקרים נקבעת הרבה לפני גיל הבוגרים. אם בעבר נבחרות ישראל הצעירות נהגו לנצל את זלזולן של רבות מיריבותיה – שלא היו מתכוננות לטורנירים ברצינות ובעיקר היו מוותרות על שירותם של כוכבים רבים – כדי לרשום הישגים משמעותיים באליפויות אירופה השונות, אזי שבקיץ האחרון נגלו פניו האמיתיים של כדורסל הצעירים בישראל. נבחרות העתודה והנוער כבר לא נמנות על 16 הבכירות באירופה וירדו לדרג ב'.

האנטי-הישג הזה לא מפתיע אף אחד שנקלע למשחק נוער או נערים בישראל בשנים האחרונות. הרמה היא מתחת לכל ביקורת כשהנערים הטובים בישראל לוקים במיומנויות בסיסיות כמו קליעה, כדרור, מסירה, ובמקרים רבים אף בנתונים אתלטים בסיסיים.

שחקנים משלימים לא מספיקים

את כל החסרונות הללו אנחנו מגלים בנבחרת ישראל. השם הגדול הוא טל בורשטיין, שחקן נהדר אך כזה שכמעט כל הקריירה היה שחקן משלים. הכוכב הפוטנציאלי והשחקן המוכשר ביותר הוא ליאור אליהו, טאלנט ברמה אירופית גבוהה בכל הקשור לאתלטיות, קואורדינציה, תנועה, סיום בצבע, ותחושה למשחק. ועדיין: חסר כל מושג בקליעה מחצי מרחק-מרחק ומשחק הגנה. הצלע השלישית במשולש הבכיר הוא יותם הלפרין, אחד שהקריירה שלו עד כה מוגדת בעיקר במילה אכזבה. שחקן די מוכשר עם יד טובה מאד אך חסר חוט שדרה מנהיגותי וכזה שכמעט תמיד לא מופיע לדקות המכריעות. גם החדירה שלו מאד לוקה בחסר לשחקן חוץ. הרכז הוא גל מקל – ילד מוכשר שעדיין לא הראה מספיק בליגה. הסנטר אמור להיות יניב גרין, גבוה ישראלי אתלט (מצרך נדיר) שבדרך כלל מצטיין בנבחרת אולם לא הותיר שום חותם בקריירה שלו. גרין, אחרי הכל, הוא שחקן עם קבלת החלטות בעייתית ונטייה למשחק פרוע – שילוב שהופך אותו לדי מוגבל. המחליפים הם פשוט חבורה של שחקנים לא מספיק מוכשרים או שלמים כמו משה מזרחי, עידו קוז'יקרו, עמית תמיר, גיא פניני, רביב לימונד, מורן רוט ויובל נעימי.

במובן זה תמוהה מאד החלטתו של המאמן הלאומי, צביקה שרף, לנפות את רוברט רות'בארט ואלישי כדיר, שני גבוהים שבניגוד גמור למרבית שחקני הנבחרת, דווקא הוכיחו כי יש להם פוטנציאל. רות'בארט וכדיר הם כמובן לא התשובה לחוליים של הכדורסל הישראלי, בדיוק כמו שחקני הנבחרת שלא נופו. למרבה הצער, גם הצלחה של נבחרת ישראל בפולין לא תרפא את הכדורסל הישראלי. רק שינוי מבני מרמת הקטסל בכל ערי המדינה, דרך ליגות בתי הספר, עבור בפרויקט האקדמיה (יוזמה מבורכת של האיגוד) ועד ליגת על שוויונית וצודקת יותר – רק אם כל החוליים הללו יטופלו וישונו, יהיה כאן עתיד לכדורסל.