עוד כספי לא יהיה פה

פחות מחודש אחרי האופוריה של ישראלי ראשון ב-NBA, הגיעה המציאות, וכדרכה, הכתה במקום הכואב ביותר. נבחרות עתודה של ישראל, זו שסיפקה בעשור האחרון 2 מדליות כסף ורגעים רבים של גאווה, סיימה את אליפות אירופה כשהיא מוכה ומושפלת, כשגם נחיתת חירום של המוטיבטור הלאומי צביקה שרף לא מצליחה לעצור את ההתפרקות בדרך לדרג ב', לראשונה אי פעם.

זהו לא רק הכישלון של נבחרת העתודה שמבטא את ההתרסקות של הכדורסל הישראלי. בדיוק כשם שאת הצלחתו של כספי ניתן לייחס יותר לעקשנות וההתבדלות שלו ושל משפחתו לאורך השנים, ולא להצלחתה של המערכת. בפועל, פס היצור של הכדורסל הישראלי שולח עוד ועוד שחקני נבחרות שעם סיום גיל הנוער פוגשים את הספסל, מבזבזים את הפוטנציאל ומתאדים. בתחילת העשור הגיעה הנבחרת הצעירה פעמיים לגמר אליפות אירופה, וסיפקה מספר ניכר של שחקני ליגה. בשנים האחרונות כמעט ולא נותרו בה שחקנים עליהם אפשר להגיד שפעם הם נחשבו להבטחה.

"מאמנים בלי מושג שכל מה שהם אומרים זה יאללה, חזק או לשמור"

"קיימת ירידה באיכות השחקנים הצעירים", מסכים זיו ארז, שגידל רבים משחקני ליגת העל, בהם עומרי כספי שהתאמן אצלו בקבוצת הנוער בראשון לציון, "אבל גם את היוצאים מן הכלל אפשר לקדם לרמה גבוהה יותר. לא יכול להיות שרכז מצוין כמו יוגב אוחיון מגיע לבוגרים בלי קליעה אבסולוטית. זה מחדל מערכתי".

יעקב ג'ינו, שאימן את נבחרת העתודה במשך 4 שנים, לא מזהה הבדלים גדולים בין המציאות הנוכחית לזו של תחילת העשור, אבל גם לו ברור שישנה בעיה. "אנחנו לא שיטתיים ויסודיים בצורת העבודה שלנו", אומר מאמן עירוני נהריה, ומתכוון בעיקר לשיטת העבודה באגודות הנוער, שעסוקות בחיפוש מתמיד אחר ניצחונות במקום בניה ופיתוח של הכשרונות הצעירים. ארז, שהרזומה שלו בפיתוח שחקנים לא עזר לו בקריירה האישית כמאמן בוגרים בליגת העל, מתרעם: "אני יכול לספור על כף יד אחת את כמות המאמנים בארץ שבאמת יודעים לפתח שחקנים", הוא אומר. "אני רואה מאמנים שאין להם מושג בלימוד יסודות, וכל מה שהם אומרים זה יאללה, חזק או לשמור".

משרת מאמן נוער בישראל הפכה מזמן לפלטפורמה זמנית בדרך לקבוצת בוגרים, וכך מתייחסים לעניין גם באיגוד הכדורסל, שממנה לא פעם לתפקיד מאמני הנבחרות הצעירות מאמנים שבאותה תקופה פשוט לא מצאו לעצמם קבוצה ראויה לאימון בליגת העל. התוצאה: מאמנים מוכשרים פחות באימון נוער, שבאים לאמן באיגוד לתקופות קצרות יותר בדרך לג'וב הבא. "כדי להגיע לרמה של לבנות שחקן, אתה צריך לעבור הרבה שלבים בדרך", אומר על זה ארז.

הבעיה המרכזית בענף, שחלחלה גם לגילאים הצעירים, היא החשש של המאמן מפיטורים בשל חוסר הצלחה. "מאמני נוער מפוטרים אחרי שלושה הפסדים, זה פשוט פשע", כועס ג'ינו. ארז, שתיפקד בגילאי הנערים את עומרי כספי כגארד למרות גובהו, זכה אז ללא מעט ביקורת, אבל בחר להשקיע ביכולותיו של הילד ולא בהישגי הקבוצה שלו בטווח הקצר. אבל מדובר בצעד יוצא דופן ונדיר. חבריו של ארז לא מהמרים, פשוט כי הם חוששים להפסיד משחקים. "לצערי ההישגיות בנוער הפכה לחזות הכל", מודה שי שני, יו"ר איגוד הכדורסל. "הילדים שלנו שמסיימים את גילאי הנוער בנויים פחות טוב מאשר באירופה, לא מעט בגלל פחות שעות אימונים".

הצעירים מסופסלים, טפירו משחק

למרות הממצאים המדאיגים, יהיה לא הוגן להפיל את כל התיק על מאמני הנוער, שברוב המקרים עובדים בתנאים לא תנאים, זוכים לשכר מצחיק ונדרשים לספק תוצאות בכל מחיר. גם בנבחרות הלאומיות המצב לא שונה בהרבה. בעוד באירופה מאמני נוער מקבלים חוזים לטווח ארוך והופכים למומחים לגידול שחקנים צעירים, משרת המאמן הנבחרת הצעירות של ישראל נתפסת כעוד ג'וב שצריך לסדר למאמנים מהברנז'ה. ג'ינו ורוני בוסאני הם דוגמאות חריגות למאמנים שנשארו 4 שנים או יותר באותו תפקיד. אלא שלרוב, את תפקיד עיצוב דור העתיד של הכדורסל שלנו מפקידים בידי אלו שנכשלו באליצור אשקלון או עירוני רמת גן.

מחלקות הנוער לא מספקות יותר מדי שחקנים לקבוצות הבוגרים, אבל הכישלון הגדול באמת מתחיל מהרגע בו עבר הכדורסלן הישראלי את גיל 18. קחו למשל את שון דניאל ואנטון שוטבין, שני כוכבי נבחרת העתודה הנוכחית, שכמעט ולא ראו פרקט בקבוצות מאז סיימו את גיל הנוער לפני שנתיים. דניאל לא שיחק כלל בעונה שעברה, והעונה בקושי ראה פרקט מאז עזב מאמנו ברמת גן רובי בלינקו במחזור החמישי. שוטבין, ששיחק בעונה שעברה בבנימינה מתחתית הלאומית, העביר את העונה הנוכחית בין הספסל של גבעת שמואל ויציע המכובדים של מכבי תל אביב. "שון ואנטון נעצרו כי היו להם שנים אבודות", פוסק בוסאני, מאמן נבחרת הקאדטים במשך שש שנים בעבר, והיום עוזר מאמן נבחרת ישראל. אבל למה הכדורסל הישראלי לא היה שם בשביל לעזור להם?

גם הנבחרת הבוגרת של ישראל, זו של הפטריוט צביקה שרף, לא בדיוק נתנה במה לצעירים המוכשרים שלנו בשנים האחרונות. יוגב אוחיון, שסומן כתקווה הגדולה של הכדורסל הישראלי בשל ההצגות המדהימות שלו בגיל הנוער, לא זכה אפילו לדקה אחת של משחק בקמפיין המוקדמות האחרון. רביב לימונד, כוכב נבחרת העתודה של 2004 שזכתה במדליית הכסף, גארד ששיחק ביורוליג בקבוצה צרפתית ואמור להיות בורג מרכזי במכבי תל אביב של העונה, גירד רק 15 דקות למשחק. אפילו כספי, שהיה הבייבי של שרף במכבי, זכה לקצת יותר מ-10 דקות על הפרקט.

ההתבססות המוחלטת על מאיר טפירו כרכז הכל יכול של הנבחרת בשנים האחרונות כבר הובילה בעבר לנשירה לטורניר ההזדמנות האחרונה כאשר הקפטן היה פצוע, ותביא למצב ששרף יופיע בספטמבר בפולין ללא רכז טבעי אחד שזכה להשתפשפות של ממש במדים הלאומיים. "מילא גבוהים, אבל גארדים אנחנו יוכלים לייצר פה בכמויות, וברמה הכי גבוהה", קובל זיו ארז על המחסור. הבעיה היא שגם ממה שיש אנחנו לא מפיקים את המקסימום.

"חייבת להיות רוויזיה בדרך החשיבה"

החוק הרוסי אמור היה לשפר את מעמדו של הכדורסלן הישראלי, אבל יצר מציאות של רכבות זרים בלתי נגמרות. המרויחים הבודדים היו כמה יחידי סגולה מבין הישראלים המנוסים יותר, שזכו לעוד כמה דולרים בחשבון הבנק שלהם. דור העתיד, זה שאמור היה להוביל את הכדורסל הישראלי בשנים הבאות, נשאר רחוק מהחגיגה. "היום אין קבוצה שאין לה חמישה זרים לפחות, גם אם היא עם התקציב הכי נמוך בליגה", אומר ארז קוחנסקי, ששיחק העונה בקרית אתא. רק לפני 5 שנים היה קוחנסקי בורג מרכזי בזכיה במדליית הכסף עם העתודה, אבל מאז נדד בין ספסלי הקבוצות בליגה. וכמוהו יש עוד עשרות.

אז מה יהיה? באיגוד תולים תקוות בפרויקט האקדמיה החדש, מודל אירופאי שאמור לתת מענה לחלק מהבעיות שהוזכרו בכתבה. "הרעיון נולד מתוך הצורך לתת לילדים המוכשרים מערכת טובה יותר ממה שהם מקבלים היום", אומר בוסאני, וג'ינו מבטיח ש"מתוך 20 השחקנים באקדמיה ייצאו לפחות חמישה כוכבים". ארז אמנם תומך ברעיון, אבל מדגיש את הצורך בשינוי תפיסתי. "חייבת להיות רוויזיה בדרך החשיבה", הוא אומר. "השם המפוצץ 'אקדמיה' זה לא מה שמשנה. השאלה היא מי יעבוד ואיך". בינתיים, גם האקדמיה נתקלת בבעיות התנעה בגלל קשיים שמערימות הקבוצות.

הכדורסל הישראלי בבעיה. רק 11 ישראלים קלעו העונה יותר מעשר נקודות למשחק, אף אחד מהם לא הגיע ל-15. אם לא יקרה פה נס, המגמה הזו גם לא הולכת להשתנות בשנים הקרובות. התרחיש לפיו גם הנבחרת הלאומית נלחמת על מקומה בדרג א' לא נראה פתאום יותר מדי פסימי.

יוגב אוחיון, שסומן כתקווה הגדולה של הכדורסל הישראלי לאור ההצגות המדהימות שלו בגיל הנוער, לא זכה אפילו לדקה אחת של משחק בקמפיין המוקדמות האחרון

אפשר לספור על כף יד אחת את כמות המאמנים בארץ שבאמת יודעים לפתח שחקנים