תמו טיעוני ההגנה

בתוך המולת הפלייאוף ב-NBA, ההמראה של לברון וההצגות של קובי, נשכחה הפרידה של שחקן ענק אחר. במשחק השני בסדרה בין יוסטון לפורטלנד, תוך כדי מאבק מיקום מתחת לסל עם גרג אודן הצעיר, נחת דיקמבה מוטומבו על הפרקט, ולא קם. מי שהיה שם שמע כנראה את הקנאק האחרון, הקהל ברוז גארדן בפורטלנד עמד על הרגליים ומחא כפיים, והסנטר האפריקאי הענק, 218 סנטימטרים לא כולל נעליים, הודיע בדמעות כבר בחדר ההלבשה על סיום קריירה של 18 שנה, חודשיים לפני יום הולדת 43. כדי לעשות לו קצת כבוד, הנה כמה דברים שלא נשכח ממנו.

פלייאוף 1994, הקאמבק מול סיאטל >>>

מצד אחד, הקבוצה עם המאזן הטוב בליגה ואחת המועמדות לזכייה, עם שחקנים כמו הילד-מבוגר-מכור לסמים בעתיד שון קמפ, הכפפה גארי פייטון, הנוביצקי של פעם דטלף שרמפף והמאמן ג'ורג' קארל. דנבר, מנגד, היתה - סליחה על הביטוי - קבוצת מצורעים. מחמוד עבדול-ראוף, שסבל ממחלה שגרמה לו ל"טיקים" בפנים, רודני רוג'רס, רוברט פאק שנתן את ה-הטבעה של אותו פלייאוף, רג'י ויליאמס, טום המונדס, לפונזו אליס, דייל אליס שכבר אז היה זקן ודיקמבה מוטומבו. כל אלה, כולל המאמן דן איסל, לא ממש שרדו את מבחן הזמן, פרט למוטומבו וג'יילן רוז, שהיה אז בעונת הרוקי והיום כבר מפרשן בטלויזיה.

סיאטל ניצחה את שני הראשונים בבית, והיתה בדרך לסוויפ בדנבר. היא לא היתה רחוקה, כשאחד משני המשחקים בדנבר הסתיים רק בהארכה. אלא שגם המשחק החמישי בסיאטל הלך להארכה: שלשת התאבדות של סיאטל בשניות הסיום נחתה בידיים של מוטומבו, והשאירה את התמונה המפורסמת שבה הוא שוכב על הרצפה עם הכדור בידיו, ואת הליגה בלי המועמדת המובילה של המערב.

לא במשמרת שלי >>>

התנועה הכי מפורסמת של מוטמבו היא הנפנוף עם האצבע אחרי כל חסימה, בו השתמש למען יראו וייראו. זוהי לא התנועה הכי נעימה לעין, אבל אחרי הכל גם ג'ורדן הוציא לשון כשעלה לסל.

ב-18 עונות בליגה, הספיק מוטומבו לעבור את הכל, כולל שתי הופעות בגמר עם פילדלפיה וניו ג'רזי. מהראן-אנד-גאן שהגיע אליו בתחילת הקריירה בדנבר, דרך המזרח ההגנתי וכל הסגנונות השונים והמשתנים. היו מאמנים שלא ידעו איך לאכול אותו, לא מעט מהם ידעו להנות משירותיו.

מוטומבו אף פעם לא היה שחקן התקפה. את עונת הרוקי שלו בדנבר (1991/92) סיים עם 16.6 נקודות למשחק - נתון מעולה לשחקן בשנה הראשונה, אבל משם הוא רק ירד, וסגר את הקריירה עם ממוצע של 10 נקודות בלבד. אבל החסימה תמיד היתה שם. 4 בחירות לשחקן ההגנה של השנה ו-8 בחירות לאולסטאר מוכיחות את זה.

מוטומבו מסיים את הקריירה כחוסם השני בכל הזמנים, עם 3,289 - רחוק רק מהאקים אולאג'ואן האגדי - נתון שרחוק מלהישבר בשנים הקרובות. וכן, אחרי הרבה מהחסימות האלו הגיע הנפנוף המפורסם עם האצבע, שאמר: לא במשמרת שלי.

המרפק של שאק >>>

השנים הטובות של מוטומבו היו שנים של סנטרים דומיננטיים מאד: האקים אולאג'ואן, דיוויד רובינסון ופטריק יואינג. רק שנה אחרי מוטומבו הגיע לליגה שאקיל אוניל, גם דאנקן הגיע קצת אחריהם. לכן, שמו של מוטומבו לא יזכר בין הגדולים, וכנראה בצדק.
שאק ומוטומבו התמודדו זה מול זה בסדרת הגמר של הלייקרס ופילדלפיה בתחילת שנות ה-2000. למרות שאלן אייברסון הצליח לגנוב את המשחק הראשון, ולארי בראון רק התחיל ללמוד איך לפרק את פיל ג'קסון ושאקובי, הלייקרס ניצחו בקלות.

מבחינת מוטומבו, זו היתה סדרה של קשיחות וחוסר מזל. קשיחות תמיד היתה לו, חוסר המזל הופיע כששאקיל הרים כדור ועשה את הסיבוב שלו לטבעת, ורצה הגורל והפרצוף של מוטומבו היה בדיוק בגובה של המפרק של יריבו. ככה יצא שהסדרה הזו סיפקה כמה הילוכים חוזרים בלתי נשכחים של סנטר גדול שנמצא מעבר לשיאו, נמעך על ידי סנטר בשיאו בדרך לטבעת אליפות.

לא שכח את המקורות >>>

כשנגמרו ההיי-לייטס, והעונות האחרונות שלו בניו יורק ויוסטון בהחלט לא היו זוהרות, תמיד היתה שם הפעילות למען הקהילה, שודאי יעניינו אתכם בערך כמו שאפריקה מעניינת אתכם. ועדיין, מדובר במיליוני דולרים שזרמו למולדתו קונגו, וחלקים אחרים באפריקה וארצות הברית. מרכזים קהילתיים, פעילות הומניטרית, קרנות להקמת בית חולים ועוד.

פלייאוף ה-NBA נפתח עם פרישתו של השחקן הכי מבוגר בליגה, וכנראה יסתיים עם אליפות ראשונה של לברון ג'יימס, שההתבגרות שלו תהיה הפנים של הליגה בשנים הבאות. דיקמבה מוטומבו לא היה השחקן הכי טוב או פופולרי על המגרש, אבל הוא בהחלט ראוי לסטנדינג אוביישן כשהוא יורד ממנו.