מחיר השלטון

אחד הכללים הלא כתובים בשוק הצרכני, קובע כך: אם תנסה לחסוך בכסף ותקנה מוצר זול ופשוט, תמצא את עצמך בסופו של דבר חוזר לאופציה היקרה. המחיר שתשלם בסופו של דבר יהיה גבוה, יותר, בכסף ובמשאבים נפשיים. וזה בדיוק מה שקרה בשנתיים וחצי האחרונות למכבי תל אביב, שאחרי טיול ארוך בשווקי אירופה והארץ חזרה לאופציית פיני גרשון. המחיר: אליפות אחת, שני גביעי מדינה ואין סוף נזק ליכולת ההרתעה.

מינויו של אפי בירנבוים הקיץ היה הרע במיעוטו לתפיסתה של מכבי תל אביב. אחרי דרך היסורים תחת נוון ספאחיה, וההשפלות בעידן עודד קטש וצביקה שרף, התקפלה ההנהלה הצהובה, חזרה בה מרגשות הטינה מהעבר והדעות קדומות, והכל כדי לשלוח יד אל המוצר הסביר היחידי שנותר על מדף המבצעים. אבל ברגע שהתפוגגה אשליית "העונה זה כבר לא יקרה לנו", כנראה בתווך שבין שני האלי-הופים של טימי באוורס ביום חמישי האחרון במלחה, נפל סוף סוף האסימון: מכבי תל אביב, ששברה בשנים האחרונות שוב ושוב את הכללים הביזאריים שקבעה לעצמה, הבינה שהגיע הזמן להתפשר גם לגבי האחרון: זה שלפיו אין להשקיע סכום כסף רב מדי באיש שעל הקווים. זה עם התפקיד השולי שנקרא מאמן.

אחרי עונה וחצי באולימפיאקוס, וכמעט שנה בה היה חופשי ומאושר בטברנות של פיראוס, חוזר פיני גרשון אל הקווים. פיני הוא ודאי אותו פיני, כפי שאמר פעם שמעון מזרחי, אבל מכבי תל אביב, שמצפה בכיליון עיניים למשיח היווני שלה, היא לא זו שהותיר אחריו. גרשון מצטרף לקבוצה קיימת במהלך עונה, עם אפשרויות מוגבלות בשוק השחקנים, וללא דיוויד בלאט ודן שמיר – שתי אנציקלופדיות כדורסל שתרמו דבר או שניים בבניית קבוצת החלומות ששרפה את אירופה בתחילת המילניום. אותה קבוצה שאף אחד מחבריה לא יכול היה לחלום אפילו על מחצית משכרו של קרלוס ארויו.

אבל גרשון יתמודד עם מגוון הקשיים שמצפים לו. הוא יעשה את זה בגלל הפה הגדול והזחיחות המתריסה, שתדביק סביבה מחדש את ערימת השחקנים המפוחדת שלבשה בשנים האחרונות את הגופיה הצהובה; בזכות הכריזמה והקריצה, שגרמו לחיוכים רחבים בבתיהם של האוהדים הצהובים, שרק דקות קודם ראו את קבוצת הכדורגל שלהם מובסת בדרבי; ובעיקר כי גרשון יחזיר את מכבי לפרופורציות: ניצחון ליגה זעום יחזור להיות עוד "וי" בטבלת משחקים ארוכה, ושמעון מזרחי יוכל לחזור לשבת בשקט על הכסא הסדוק שלו. התענוג עלה לו אמנם הרבה כסף, אבל סוף סוף יש על מי לסמוך.

חזרתו של פיני גרשון ליד אליהו היא הרבה יותר מבשורה טובה. לעיתונאים, שמאסו באנגלית הקלוקלת של ספאחיה, השתיקות של קטש, העצבים של צביקה והקלישאות של אפי; לרענן כץ, ששוב יהנה מכמות כפולה ומכופלת של טלפונים מאותם עיתונאים, שימתינו בקוצר רוח לסכסוך הבא עם המאמן האקסצנטרי; ובעיקר לכדורסל הישראלי, שאותם עיתונים יתנו לו סוף סוף את כמות האינצ'ים שמגיעה לו. רק אדם אחד יוצא מרוצה פחות מסגירת המעגל הזו. זה שאחרי 25 שנות אופוזיציה החליף את שתיקת הכבשים במדי המלך הצהובים, רק כדי שביציעי יד אליהו יקבלו עוד חיזוק למה שידעו שנים: אפי בירנבוים הוא לוזר.