תרגיעו!!
ההצלחה הפכה אותם לפופולרים ונערצים, אבל הם קצת שכחו מאיפה באו, ולאן תחזיר אותם המציאות. אז אנחנו, הצדיקים של ספורט nana10, התנדבנו להזכיר להם
אפי בירנבוים
האופוריה הבסיסית, שעוטפת את מכבי תל אביב בתחילתה של כל עונה, שברה הקיץ שיאים. בדיוק כמו ההתלהבות הראשונית בראשית עונת עודד קטש, הפך המינוי חסר הברירה של אפי בירנבוים להברקה של ההנהלה, והתחושה הקיימת היא של ריגוש שפתח חלון של אפשרויות. ככה זה כשהתודעה מתבססת על הדבר האחרון שנכתב בעיתוני הבוקר, ואף אחד לא מטריד את עצמו בסוגיות כמו רזומה היסטורי, שיטת משחק, עמידה בלחצים או בקיאות בשוק השחקנים הזרים. אפי בירנבוים הוא מאמן מנוסה ואנדרדוג תמידי, שהפך בשל כך (ובזכות אשתו הדומיננטית) לחביב התקשורת, אבל הוא מחזיק בתואר בודד בשלושים שנות קריירה. העונה הוא יזכה כנראה בשניים נוספים, ומכבי תל אביב תחזיר לעצמה את הכבוד האבוד בליגת העל המתפרקת. אבל אל תצפו למילימטר אחד יותר.
יוסי בניון
אנחנו מעריצים את יוסי בניון. אבל דווקא בגלל זה אנחנו אומרים לו להרגיע כבר עם הרוגע הזה. הצייתנות הנהדרת הזאת, שהביאה אותו למקומות בהן אף רגל ישראלית לא בעטה מעולם, חייבת ללכת לכל הרוחות ברגע שיוסי לובש את הכחול לבן של ישראל. זה לא שאנחנו רוצים לראות פה מפלצת אגו נוספת כמו איל ברקוביץ', או עוד אבי נמני שינבח על השחקנים האחרים בכל פעם שקורה משהו רע. אבל כשהילד מדימונה מגיע לנבחרת, הוא חייב לקחת על עצמו יותר יוזמה באימונים, בחדר ההלבשה ועל המגרש, ופחות בתור הדובר של הנבחרת. הגיע הזמן שיוסי יבין שהוא חייב להביט לכל אחד בנבחרת הזאת בעיניים, ולספר לו על איך זה נראה באירופה כשאבא שלך יושב בלובי של המלון, או כשאתה לא קופץ לכדור גובה. במשפט אחד: הגיע הזמן שאדון בניון יתחיל להנהיג את הדור שלו להישגים.
שחר צוברי
שחר צוברי הציל את הכבוד היהודי כשהצליח ברגע האחרון לעלות על הפודיום בבייג'ינג. כל הדרך הביתה הוא זרח עם הארד על צווארו, מפזר חיוכים שובבים לכל עבר. כבר שכחנו מהעובדה שהוא הוביל בבטחה בימים הראשונים, והיה יכול, בקלות יחסית, לחזור עם מדליית זהב. אבל כשכולם סביבך נכשלים, גם הצלחה יחסית מעוררת גלים של היסטריה. צוברי האילתי רוכב עד תום על ההצלחה היחסית שלו בענף האזוטרי, ועל הדרך משפיל את הסינים "החארות", מחייך בחיוך ממזרי ושזוף אל המצלמות של הקמפיין החדש שלו ונהנה מגל פופולריות. אבל בדיוק כמו גל פרידמן או אורן סמדג'ה, גם צוברי ייעלם מהזיכרון הציבורי הקצר שלנו באותה מהירות בה שייט במרוץ האחרון והמרשים שלו. לפחות עד לונדון 2012.
נבחרת הנשים בכדורסל
כולנו חגגנו את ההעפלה של נבחרת הנשים בכדורסל לאליפות אירופה. ניצחונות על אוקראינה, ליטא, גרמניה? הלוואי עלינו הגברים. הן ישראליות, נמוכות, פייטריות, חלקן אפילו ממש יפות, ומה אכפת לנו שבימים רגילים המשחק שלהן מעניין אותנו בערך כמו גלישה ושחר צוברי. אז בואו נגיד את האמת: כולנו פטריוטים ומפרגנים, אבל אלמלא הכישלונות המקבילים של נבחרת הגברים, אף אחד לא היה מבליט כך את ההצלחה הנשית. עובדה שיום אחרי המשחק כולנו שכחנו מי הן הכוכבות הגדולות. חוץ מזה, רצה הגורל ועכשיו גם צביקה שרף באליפות אירופה. נראה אתכן מתמודדות עם הרס"ר על התהילה.
רון קופמן
אין ספורטאי או עסקן ספורט ישראלי שלא יזכה למקלחת קרה מהפרשן הלאומי, רון קופמן. השיטה ברורה - 'ככל שאצעק יותר חזק ועל יותר אנשים, כך אהפוך לפופולרי ומשפיע יותר בקרב הברנז'ה', הוא אומר לעצמו. אבל האבסורד הוא שלקוף היתה אפשרות ממשית להפוך למציל הלאומי של הספורט הישראלי: ההמונים מאמינים לו, הממונים מפחדים ממנו, אבל הוא העדיף לקדש את הוולגריות והתחרה בדמות שלו מ"ארץ נהדרת" על הזכות להיות מגוחך יותר. כשמסתכלים היטב על קופמן המאיים, מגלים לא יותר מתמונת מראה טלוויזיונית עצובה של כל אלו אשר הוא יוצא נגדם - וולגרי, גס רוח, פופוליסט שלא מדייק בפרטים. תרגיע.