המדריך השלם למוטיבטור

בעידן בו הכסף הגדול מבטיח את השלטון של בית"ר ירושלים בכדורגל ושל מכבי תל אביב בכדורסל, ידעו שני המאמנים שלהן (או יותר נכון, קיוו) שהבעיה המרכזית איתה הם יצטרכו להתמודד העונה תהיה השיעמום. אז איך גורמים לרומולו ובנאדו להילחם מול 30 צופים באורווה, כשהם יודעים שהאליפות כבר מזמן בכיס? איך מסבירים לבאטיסטה או וונטיגו קאמינס שהם חייבים להיות קילרים גם מול 70 חובשי כיפות לבנבנים ביציע במשחק ליגה מול עפולה? איזה סוג של רטאלין מנטאלי צריך להאכיל את השחקנים במשך העונה, כדי להגיע רגוע וחד לקו הסיום? הנה כמה רעיונות, מהשיטות של הגדולים באמת.

אכלו לי, שתו לי - שיטת מוריניו

זה נכון שיש לי תקציב רכש עצום, ואת השחקן הכי טוב בליגה כמעט בכל עמדה על המגרש, אבל יש קנוניה עצומה בגודלה שמחפשת לדפוק אותי בכל פינה. מוריניו חי ונושם מסעות צלב לא נגמרים נגד כל העולם ואשתו, ואושר אופורי מטורף אחרי כל ניצחון.

שמעון מזרחי ממש לא זר לשיטה הזו, וכך גם אוהדי בית"ר (גם אלה שקוראים לעצמם "ההנהלה"), אבל השנה הם שכחו דבר קריטי אחד – השיטה לא עובדת אם לשחקנים לא אכפת מהמועדון. המאבק של בית"ר בהתאחדות או בהפועל תל אביב זה ממש לא מה שיגרום לשחקן כמו זנדברג לרוץ מהר יותר, והלכלוכים של קטש על צביקה שרף לא גרמו לאף אחד משחקני מכבי לנסות ולהוכיח שלמאמן שלהם יש מושג. אפילו להפך.

שבירת שיאים - שיטת פרגוסון

אתה חייב להבהיר לשחקנים שלך שהתחרות היחידה שלהם היא מול עצמם, ולא משנה מי היריבה, ולהגדיר משימות אישיות ולעקוב אחריהן ללא הפסק. פרגוסון לא הפסיק לרגע לדחוף את כריסטיאנו רונלדו עד שהאחרון נהפך למלך השערים של הליגה. כך גם בניטס עם טורס ו-ונגר עם אדבאיור. בית"ר בכדורגל ומכבי בכדורסל הם כנראה מועדונים מכובדים יותר מליברפול, מנצ'סטר יונייטד וארסנל.

אחרת אין שום דרך הגיונית להסביר איך בית"ר לוקחת אליפות כשהחלוץ המצטיין שלה כובש רק 12 שערים העונה, ומכבי יכולה להטריף את עמרי כספי וליאור אליהו, ולתת להם את הדקות והמעמד שיביא את שניהם ל-NBA (או לפחות ייצרו להם הזדמנות לכך), אבל בוחרת שלא לעשות את זה.

ורידים מתפוצצים ורצח בעיניים - שיטת לחמן

זרוק כיסאות בחדר הלבשה, שחרר באטרף משפטים כמו "אני רוצה לראות אותם עפים באוויר", ו"אם הם ינצחו אותנו, לפחות שיירדו מהדשא על אלונקות". איים על השחקנים, קנוס אותם, צא עליהם בתקשורת, פוצץ אימונים. השיטה הזו הצליחה לתקופה קצרה בבית"ר של לואיס פרננדס וג'רום לרואה, אבל היא בלתי ניתנת ליישום בלי מנהיגים על המגרש. רק תארו לעצמכם מה יקרה אם שומי ילחש לשמעון גרשון דקה לפני משחק "ישראלביץ אמר עליך שאתה קוקסינל", או את צביקה נובח על ליאור אליהו "אל תיתן ליובל נעימי לחגוג עליך".

מה כולם בלחץ? - שיטת קטש

השחקנים האלה עלו יותר, אז הם בטח יעשו את העבודה. אני בינתיים אשב בזולה עם מוקי וגילי מוסינזון, ואחרי ביקור באימון אולי נעצור לאיזה קטנה בסנוקר. השחקנים ייצאו לבלות, אני אצפה בקלטות ברוגע (טוב, בעצם אורן עמיאל יעשה את זה), ניפגש במגרש חצי שעה לפני המשחק ונסתדר.

למה לבזבז זמן סנוקר יקר על תכנון קדימה? נחצה את הגשר כשנגיע אליו. השיטה הזו, שכנראה לא ממש הצליחה במכבי, עושה את העבודה בשביל שומי ושפיגל והביאה אותם אל הדאבל המשעמם ביותר שהיה פה. עכשיו הפנים נשואות אל ההפסד הודאי לקבוצת הדייגים הנורבגית הבאה שתנחת כאן.

אז מאמנים, אתם יכולים ליישם ויכולים גם לא. אבל עם עובדה אחת אי אפשר להתווכח: למרות הדאבל של בית"ר, והאליפות הצפויה של מכבי תל אביב, מדובר בשני מועדונים כבויים ומשעממים. תודה לאל על מאבקי הירידה.