5 סיבות לירידת ה-NBA

חלק 1: פרולוג

אני לא נהיה צעיר יותר.

במקום בו השמש אינה מאירה, בארכיון מאובק בלב המועצה האזורית מטה אשר, על מדפי מתכת מיושנים, מעבר לקורי עכביש עבים הנמתחים בין ארגזים מצהיבים מבית היוצר של מפעל הקרטון הסמוך, שנים אחרי השריפה הגדולה, מאחורי דלת נעולה שכתוב עליה: "זהירות נמר", עוד שוכנים אולי העותקים האחרונים מעלון שהוציאו תלמידי המוסד החינוכי "נעמן". בעלון הזה, שנקרא "מילים שמנסות לגעת", לפני 15 שנה בערך, פרסמתי לראשונה משהו שכתבתי. אין לי מושג על מה היה הטור ההוא, דבר אחד אני זוכר, הוא נסגר בשורה: בהצלחה לניקס בפליאוף.

באותה שנה, הניקס הפסידו לשיקגו במשחק השביעי בחצי גמר המזרח ב-29 הפרש.

חלק 2: זה לא התרגיל, זה הגיל

אני לא נהיה צעיר יותר. היום, המקום בו השמש אינה מאירה הוא סלון הבית שלי. חברה שלי כבר מזמן נרדמה. העברתי אותה מהספה למיטה כשהמשחק התחיל, כדי לא להפריע לה לישון. יקח לי את כל סוף השבוע כדי להפוך בחזרה את השעון הפנימי ולהספיק ליום ראשון בבוקר במשרד.

המחצית הראשונה היא הכי קשה. להלן סדר הפעולות:

• למצוא מינון ווליום נכון לטלוויזיה: ערוץ הספורט כבר שנים משדר בעברית שימי ריגרית על גבי הסאונד המקורי מהשידור בחו"ל, ככה שבשום צורה זה לא נקי מרעשים. רעשים זה לא משהו שאתה יכול להרשות לעצמך באמצע הלילה.

• לשכנע את מערכת העיכול שחומוס טוב בשבילה בשעה כזאת.

• להחליט בעד מי אני בכלל: חוץ ממכבי תל אביב אף אחד לא קונה זכויות שידור מהניקס, אז אני נאלץ לבחור קבוצה אחרת. לרוב זאת תהיה האנדרדוג.

• לעשן בשרשרת.

• לחפש סרטים עם עירום בערוצים מסביב כדי למלא בהם את הכמות הבלתי נסבלת של פסקי הזמן. בשעה הזו, כל מי שעוד משדר זה ערוץ האופנה ויס אנימה.

• לנסות למצוא איזשהו עניין במשחק. ברבע הראשון אפילו לא כל הקהל התיישב ולשחקנים יש מבט בעיניים של עוד יום במשרד. המבט הזה לא ישתנה עד הפליאוף.

• לקוות שלא יהיה 20 הפרש במחצית.

לא קל.

חלק 3: איך זה שכוכב אחד לבד מעז

כשהייתי צעיר, התלהבתי יותר ממהלכים מטורפים של שחקנים, אלו שהליגה פימפמה בלי סוף. דוגמא שעדין כואבת: ג'ורדן על קו הבסיס במדיסון סקוור גארדן מסובב את אוקלי ודופק דאנק על הראש של יואינג. השנים האלו, בתחילת הקריירה של דיוויד סטרן בכסא הקומישינר, החזירו את הליגה למסלול הצלחה כלכלי, אבל עם חטא בצידם: כל ילד שצפה בהם שאף להיות סופרסטאר וכך נוצרה שיטת הכוכבים.

ברור שהתמונה מורכבת יותר וברור שילדים תמיד רצו להיות כוכבים, אבל הטיעון המוכר נשאר: שיטת הכוכבים פגעה במשחק. היא נתנה עדיפות ליכולת אתלטית אישית – לעתים רבות לוקה בטכניקה ויסודות - על פני משחק קבוצתי שנועד לעשרה משתתפים. בנוסף, היא הביאה לשחיקה במעמד המאמן ויצרה כדורסל מבולגן. שיטת הכוכבים הביאה כסף, אבל לא ממש הביאה תארים, תשאלו את וינס קרטר.

במקום זה היא יצרה אלופות ומועמדות לכתר שקשה לשווק, כמו הפיסטונס וסן-אנטוניו. הכוכבים שזרחו כל העונה לא עברו שלבים בפליאוף, כי לא נשאר תקציב לעוד שחקנים, אז הם נשארו עם קבוצה מלאה בחוטבי עצים.

עם זאת, נראה שהליגה מנסה לשנות את המגמה לאחרונה. הפתיחות לשווקי הכדורסל העולמי והאיסור על שחקנים להגיע לליגה ישירות מהתיכון הוא צעד בכיוון הנכון. האם כשיושלם התהליך הזה התוצאה תהיה קבוצה של סופרסטאר זוכה בטבעת? כך או כך, זאת לא תהיה הניקס.

חלק 4: שיר דיכאון מזרחי

אני לא נהיה צעיר. כמו זקנים בארצות הברית שמהגרים מערבה בשביל לתפוס מעט שמש, כדי שהגופה שלהם לא תהיה לבנה לגמרי, גם אני מתחיל לפזול לחוף המערבי - איפה שהנקודות נשפכות כמים. נכון לכתיבת שורות אלו חמש הקבוצות שמובילות את הליגה בנקודות מגיעות מהמערב. אבל ליבי במזרח, המקום שבו הולכים מכות על כל נקודה, המשחק קשוח ואם קולעים 80 נקודות ב-48 דקות אומרים תודה. או לפחות ככה זה היה פעם.

חלק 5: בנפול אויבך אל תשמח

ובכל זאת, אני נשאר אוהד נאמן ויש לי ריספקט ליריבים ותיקים שיורדים מהבמה. טוב לראות את מיאמי מפסידה. עם זאת, ואני לא מאמין שאני כותב את זה, ליבי על שאקיל (בלילות קרים במיוחד אפילו חבל לי על "זו" מורנינג).

המפלצת נמצאת בירידה התלולה מההר ועם קצת טשטוש זמנים הוא כמעט משתייך לדור הנפילים שגדלנו עליו. הוא כרגע אחרון הענקים שעוד משחקים. אם מיאמי תגיע לפליאוף – ואני מקווה שהיא לא תגיע – לשאק יש סיכוי להיכנס לרשימת 10 הגדולים בנקודות עוד השנה (השחקן הפעיל הבא אחריו ברשימה הוא אלן אייברסון, שבעצמו עוד יכול השנה לעבור את לארי בירד לכיוון המקום ה-20). עוד קודם שאק צפוי להכנס למקום ה-21 של כל הזמנים בריבאונדים ולהדיח משם, כמה צפוי, את פטריק יואינג. מכונת השיווק לא ריחמה על שאקיל בתחילת העונה, כשהכניסה סרטון שלו חוטף גג לעשרת הגדולים. לא נעים.

חלק 6: אפילוג

בהצלחה לניקס בפליאוף.