אפרת גוש עשתה על הבמה את מה שהיא הכי טובה בו: לחשוף את ליבה בשיא הכנות
הזמרת-יוצרת האהובה עברה דרך לא פשוטה מאז פרצה לחיינו, אבל כיום, כשהיא במקום טוב יותר בחייה, היא לא חוששת אפילו במעט לשפוך את הלב שלה במוזיקה שלה – וגם על הבמה. עם האורחות נונו וריקי גל שיחד עם שיריה מכל השנים מצליחים לשלב בין העבר, ההווה והעתיד, גוש פגשה את הקהל מהמקום הכי פגיע ואמיתי שיש. בכך, היא הוכיחה שהמסע האישי שלה והדרך החדשה שהיא עלתה עליה בשנים האחרונות הם דרך חיים של ממש, שמתבטאים בצורה נהדרת גם במוזיקה שלה
כבר מהרגע שבו אפרת גוש עלתה אמש (שלישי) אל במת מועדון הבארבי במסגרת מופע השקת אלבומה החדש והמשובח "לרדוף אחרי השמש", ברור היה שלא מדובר בעוד מופע השקה חגיגי, אלא במסע אישי, חשוף ונטול הגנות.
המופע נפתח דווקא בשיר ששמו "סוף סוף אושר", שיר שמרגיש דווקא כמו הצהרת כוונות. המוזיקאית שיתפה את הקהל במסע שהביא אותה עד הנקודה הזו, מסע של חיפוש, התמודדות וצמיחה. לאורך כל הערב היה מורגש המתח שגוש נשאה על כתפיה – האחריות למופע, הציפיות והחשיפה העצומה – אך במקביל גם ההתפרקות המוחלטת על הבמה. היא הגיעה אל הקהל כמו שהיא, בלי מסכות ובלי מניירות. באמצעות השירים והנוכחות שלה, זה כאילו היא אמרה "אני נקייה" – וזה הורגש בכך שהיא באה לפגוש את הקהל ממקום חשוף, פגיע ואמיתי.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
הקהל בבארבי היה חוצה דורות וגילים. צעירים שידעו לדקלם את מילות השירים החדשים עמדו לצד מי שגדלו על אלבומה הראשון וחיבקו בשקיקה את הלהיטים "תמיד כשאתה בא", "דיאטה", "טוב לבד", שהיו חלק משירים נוספים של גוש שהפכו כבר מזמן לחלק בלתי נפרד מפס הקול הישראלי. בחירת השירים והסדר שלהם סיפרו סיפור שלם: המעברים בין החדש לישן, בין המוכר לפחות מוכר, היו חכמים ורגישים. גוש לא ניסתה ליצור הפרדה בין התקופות השונות בחייה וביצירתה, אלא להפך, היא שזרה אותן זו בזו ויצרה תחושה של רצף, של אישה אחת שמספרת את הסיפור שלה מפרקים שונים של חייה.
יש באפרת גוש משהו נוגה, דרמטי וקברטי, והאיכויות הללו קיבלו ביטוי מלא לאורך המופע. זה בלט במיוחד בשיר החדש "פוף" ובקטע "מועדון ריקודים", שנע בין קברט למיוזיקל, וחשף שוב את היכולת שלה להיות גם תיאטרלית וגם אינטימית באותו הרגע.
האורחות התיישבו בדיוק על הווייב של הערב. נונו, כנציגת הדור החדש, נכנסה עם הקלילות והאנרגיה המתפרצת שלה והביאה לבמה רוח צעירה. המפגש ביניהן בשיר "כמו שזה היה" העניק לו צבע חדש וקליל יותר, וחיבר בין שני עולמות מוזיקליים באופן שעשה טוב גם לשיר וגם לקהל.
אחד הרגעים החזקים של הערב הגיע עם "קרב איגרוף", מהשירים הטעונים ביותר של גוש, העוסק באלימות כלפי נשים ובזעקה שחייבת להישמע. אפרת ירדה מהבמה אל הקהל ושרה אותו תוך התייחסות אינטימית לנשים שעמדו מולה. זה היה רגע עוצמתי, אינטימי ומדויק להפליא. התשובה לשיר הזה הגיעה ב"הבא שנוגע בי מת", כחלק מאותה שזירה פואטית שליוותה את המופע כולו והיוותה זרקור לדיאלוג הפנימי שגוש מנהלת עם עצמה.
ואז הגיע רגע מכונן נוסף: ריקי גל עלתה לבמה. כבר מהצליל הראשון של "לגור איתו", הורגשה אנרגיה מטורפת בקהל. מלכת הרוקנ'רול הישראלי פגשה את הבעיטות והפגיעות של אפרת גוש, והמפגש ביניהן היה מלא חום, אהבה ופירגון הדדי. אפשר היה להרגיש מעין ערסול של ריקי את אפרת, כמו אם ובת על הבמה.
עם זאת, אפשר היה להצטער על כך ש"נערת רוק" של הזמרת הוותיקה לא נכלל ברשימת השירים של המופע. נדמה שהוא היה יכול ליצור גשר נוסף בין העבר, ההווה והעתיד של גוש, ובין המסע המורכב שעברה. אך אולי דווקא ה"ניקיון" והדיוק האמנותי של הערב הם שהותירו אותו מחוץ לבמה. ייתכן שהבחירה ב"היי שקטה" הייתה נכונה יותר מבחינה בימתית -עבורה, עבור ריקי ועבור הקהל.
בין השירים הייתה גם התייחסות למציאות הישראלית, למלחמה, לאיפה היינו לפני שבוע ולאיזה מסלול נכנסו חיינו מאז פרצה המלחמה לפני יותר משנתיים וחצי. אלה היו רגעים קצרים אך משמעותיים, שהזכירו כי גם המסע האישי ביותר מתקיים בתוך מציאות קולקטיבית מורכבת.
את המופע החגיגי חתמה הזמרת עם "לראות את האור" ו"יש לי הכול", שני שירים אופטימיים, כמעט כהודיה. תודה על מה שיש, ועל מה שעוד יבוא. בסופו של ערב שכולו חשיפה, כאב, הומור, דרמה וחיבוק, אפרת גוש הצליחה להוכיח שהמרדף אחרי השמש אינו רק שם של אלבום חדש, אלא דרך חיים.
