הפסקול הסתיים, הרף הגבוה נשאר: 55 שנה אחרי שנפרדנו מהביטלס
הרביעייה הבריטית היא לא נוסטלגיה - היא רפרנס, היא רף. הביטלס הפכו את מה שנחשב אז "שירה למעריצות" למגרש משחקים ניסיוני שכולנו שומעים את ההדים שלו עד היום. אפשר לאהוב אותם או לא, אבל קשה להתווכח עם עובדה אחת פשוטה: הם לא שיחקו לפי הכללים, אלא שינו אותם
במבט ראשון, 10 באפריל 1970 לא נראה כמו תאריך היסטורי או יוצא דופן. ריאיון שגרתי עם פול מקרטני על אלבום סולו שלו, כמה כותרות בעיתונים, ושורה אחת שבה נאמר שהוא כבר לא עובד עם חברי הביטלס. בפועל, זו הייתה הפעם הראשונה שבה אחד מחברי ההרכב האגדי אמר בפומבי את מה שכבר נרמז זמן מה קודם לכן: הביטלס, כפי שהעולם הכיר אותם, התפרקו.
מאחורי ההצהרה הזו עמד תהליך ממושך, כזה שהתחיל הרבה לפני כן, ונמשך עוד שנים אחר כך. המתחים בתוך הלהקה לא צצו בבת אחת. מותו של המנהל בריאן אפשטיין בשנת 1967, השחיקה הבלתי פוסקת מהביטלמניה, חילוקי דעות אמנותיים וסכסוכים ניהוליים – כל אלה הובילו את חברי הלהקה לעבוד יותר ויותר באופן עצמאי. למעשה, הביטלס כבר לא פעלה באופן מעשי מאז אוגוסט 1969, אבל רק כעבור חמש שנים, ב-1974, הגיע הפירוק הרשמי, עם חתימת הסכמים משפטיים בין החברים.
ההופעה הפומבית האחרונה של הביטלס התרחשה עוד קודם לכן, בינואר 1969 – על גג משרדי Apple Corps בלונדון. זו לא הייתה הופעה מתוכננת או מתוקשרת, אלא מעין ניסוי קולנועי שהפך לרגע אייקוני. הם ניגנו במשך 42 דקות, עד שהמשטרה עצרה את הכול בגלל תלונות רעש. כך נחתמה דרכם הציבורית של הביטלס – לא באצטדיון עמוס בהמוני אנשים, אלא באירוע מאולתר באמצע יום עבודה. גם אחרי שהפירוק הפך לעובדה, השמועות על איחוד המשיכו לרחף מעל. חברי הלהקה שיתפו פעולה אחד עם השני מפעם לפעם (כמו ב-1973, כשג'ון לנון וג'ורג' האריסון השתתפו באלבום של רינגו סטאר), אבל הרצח של לנון ב-1980 סיים את הפרק הזה באופן סופי.
לא רק שהדרך שבה הם פעלו הייתה יוצאת דופן, גם ההחלטה שלהם מתי לעצור לא הייתה מובנת מאליה: הביטלס סיימו את דרכם כהרכב כשהם עדיין בשיא היצירתיות וההשפעה. לא כי הקהל התעייף, לא כי הם איבדו רלוונטיות – אלא כי מבחינתם, זה כבר לא היה זה. החלטה יוצאת דופן בתעשייה שבה לרוב ממשיכים, גם כשכבר אין מה להגיד.
מה שהפך את הביטלס לחריגים לא הייתה רק ההצלחה, היו ועוד יהיו להקות מצליחות. הייחודיות הייתה באיך הם השתמשו בהצלחה הזאת - לא כדי לשחזר נוסחאות, אלא כדי לפרוץ גבולות. בכל אלבום הם חיפשו דרך אחרת להישמע, לא חזרו על עצמם, ולא נבהלו מתגובות הקהל. הם לא ניסו להפתיע בכוונה, הם פשוט לא ידעו איך לעבוד באותו אופן פעמיים.
במהלך שנות ה-60 הם שחררו אלבום חדש כמעט בכל שנה, ובכל אחד מהם הם שינו את חוקי המשחק. ב"Rubber Soul" הם עברו מפופ פשוט לסאונד בוגר יותר, עם ליריקה מורכבת ומלודיות פחות צפויות. ב"Revolver" כבר נכנסו לאזורים של פסיכדליה, דיסטורשנים מוקדמים וסאונדים ניסיוניים שלא נשמעו קודם לכן בפופ – כולל שימוש חלוצי בסיטאר בשיר "Love You To", והקלטות הפוכות כמו ב"Tomorrow Never Knows".
ככל הנראה, אחד הגורמים המרכזיים לפתיחות המוזיקלית הזו היה החשיפה לחומרים משני תודעה, שבלונדון של אותה תקופה אלה נתפסו כאמצעי לגיטימי לחקירה יצירתית. השפעתם ניכרת במיוחד באלבומים כמו "Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band" וב"Magical Mystery Tour", שמילאו תפקיד מפתח בכניסת הסאונד הפסיכדלי ללב המיינסטרים העולמי.
הביטלס לא הסתפקו בחדשנות טכנית – הם גם אתגרו את גבולות הז'אנר: מה שהתחיל כפופ-רוק עם תספורות תואמות, הפך במהירות לפלטפורמה ניסיונית בזכות שירים בני דקות ספורות שטיפלו בנושאים פוליטיים ("Revolution"), בשאלות רוחניות ("Across the Universe") או בפשטות הרגשית של שיר כמו "Blackbird", שצמח להיות סמל למחאה. הרביעייה המופלאת גם נגעה ברוק כבד ("Helter Skelter"), חיברו בין קלאסיקה לפופ ("Eleanor Rigby"), שיחקו עם מוזיקה הודית, ג'אז, סול, בלדות אקוסטיות ונויז. כל זה לא נעשה כגימיק, אלא מתוך חיפוש אמיתי – כמעט אובססיבי – לחדש כל הזמן.
הפירוק של הביטלס לא סימן רק את סופה של תקופה, אלא גם הותיר את עולם המוזיקה מול אמת מידה, שכבר בזמן אמת היה ברור כמה קשה לעמוד בה. מאז אותו פירוק לא קמה להקה שהצליחה לשלב כל כך הרבה רעיונות, עומק וסקרנות יצירתית בתוך כל כך מעט זמן. הם לקחו את מה שנתפס אז כפופ קליל, והפכו אותו לשטח ניסוי עם חופש כמעט בלתי מוגבל. הביטלס לא היו רק הצלחה היסטורית – הם הפכו לאבן יסוד. לא במובן של "ככה צריך להישמע", אלא במובן של "ככה אפשר לחשוב".
