בין שמיים לארץ: השיר שנכתב עבור האימהות השכולות - והפך לנחלת הכלל

לפני שנתיים איבדה אביבה את בנה, דן ווידנבאום, לוחם מילואים באגוז, שנפל בעזה ב-12.1.24. החודש התקיימה האזכרה לזכרו ועל שמו הוקם חדר כושר בבית לוינשטיין - מחווה לאדם שחי את הגוף, את התנועה ואת הקשר האנושי והרגשי עם הסביבה. אך השיר שנולד בשבעה באוקטובר, היא מדגישה, אינו שיר זיכרון פרטי. “זה לא שיר שלי. הוא שייך לעולם”.

הטקסט מבוסס על דימוי אחד מרכזי: רקדנית אקרובטית ההולכת על חבל דק. החבל מייצג את החיים שאחרי האובדן. “מה שיש לי זה רק את היום”, היא מסבירה. "לא ליפול למטה, לא לעלות למעלה - אלא להחזיק באמצע". מבחינתה - ההליכה עצמה היא הקיום. הבחירה לחיות בתוך המתח, בלי לברוח ממנו ובלי לשקוע בו.

הטקסט נכתב עבור 915 אימהות - מספר האימהות שאיבדו את היקר להן מכול. בעיניה, כולן מתכנסות לדמות אחת: אימא אחת שנותנת את חייה. בין שמחה להתרגשות, בין פחד לאהבה. מתוך המקום הזה נולד השיר, אך במהירות הוא יצא משליטתה. הוא הועבר ללא ידיעתה, תורגם לאנגלית, ובהמשך קיבלה מניו יורק גרסה מולחנת בצרפתית. “בשלב מסוים הבנתי שהוא כבר לא שלי”, היא אומרת. “הוא שייך להרבה מאוד אנשים”.

ובכל זאת, חשוב לה דבר אחד: שהשיר יוקלט גם בעברית. תרגום רשמי, מדויק, שיחזיר את המילים לשפת המקור הרגשית שלה. העברית היא לא רק שפה, אלא בית.

הוא היה גדול וחזק פיזית, אך רגיש מאוד. אחרי הצבא טייל בדרום אמריקה ובאסיה, תכנן להתחיל לימודי פיזיותרפיה ולמד גם בווינגייט אימון גופני. רק לאחר מותו נחשפו סיפורים רבים: איך עצר ללוות זקנה, הציל אדם שטבע, ובחר לאמן ילדים עם עודף משקל או מבוגרים מאוד - ולא אנשים מוכרים שפנו אליו. גם נסיבות נפילתו משקפות זאת. במהלך תקרית שבה חשבו שיש חטופים, הוא מיקד את הצוות שלו להיכנס לבניין, בעודו נשאר מאחור, וספג את הפגיעה האחרונה - ובכך הציל את חבריו.