בין שמיים לארץ: השיר שנכתב עבור האימהות השכולות - והפך לנחלת הכלל
שנתיים לאחר נפילתו של דן ווידנבאום בעזה, אימו, אביבה, מספרת על השיר שכתבה כשנחתמה עסקת החטופים - ועל ההתפשטות שלו בעולם: "זה לא שיר שלי. הוא שייך לעולם"
בשבעה באוקטובר, כששני בניה יצאו מהבית להילחם, אביבה ווינדבאום הרגישה צורך לכתוב. אך היא הצליחה לגשת לזה רק כאשר נחתמה העסקה שהובילה לשחרור כל החטופים. לא מתוך מחשבה על יצירה או פרסום, אלא מתוך דחף פנימי. “משהו בגוף דרש ממני לכתוב”, היא מתארת. כך נולד טקסט על אימהות, שנכתב כמפלט רגשי, ובהמשך הפך לשיר שעבר מיד ליד, תורגם לשפות שונות והפסיק להיות רק שלה.
לפני שנתיים איבדה אביבה את בנה, דן ווידנבאום, לוחם מילואים באגוז, שנפל בעזה ב-12.1.24. החודש התקיימה האזכרה לזכרו ועל שמו הוקם חדר כושר בבית לוינשטיין - מחווה לאדם שחי את הגוף, את התנועה ואת הקשר האנושי והרגשי עם הסביבה. אך השיר שנולד בשבעה באוקטובר, היא מדגישה, אינו שיר זיכרון פרטי. “זה לא שיר שלי. הוא שייך לעולם”.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הטקסט מבוסס על דימוי אחד מרכזי: רקדנית אקרובטית ההולכת על חבל דק. החבל מייצג את החיים שאחרי האובדן. “מה שיש לי זה רק את היום”, היא מסבירה. "לא ליפול למטה, לא לעלות למעלה - אלא להחזיק באמצע". מבחינתה - ההליכה עצמה היא הקיום. הבחירה לחיות בתוך המתח, בלי לברוח ממנו ובלי לשקוע בו.
כפסיכולוגית, היא זיהתה מיד את העומק של הדימוי. לא כמטאפורה ספרותית, אלא כמצב נפשי. השיר, לדבריה, אינו עוסק בדיכאון אלא בכוח ובהתמודדות. גם העובדה שיש לה פחד גבהים חיזקה את התחושה שאין כאן רומנטיזציה של האבל, אלא ניסיון יומיומי לשמור על יציבות. "אני לא יכולה ליפול מהחבל, כי יש לי עוד ילדים. ואני גם לא יכולה לעלות למעלה. רק להחזיק באמצע".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הטקסט נכתב עבור 915 אימהות - מספר האימהות שאיבדו את היקר להן מכול. בעיניה, כולן מתכנסות לדמות אחת: אימא אחת שנותנת את חייה. בין שמחה להתרגשות, בין פחד לאהבה. מתוך המקום הזה נולד השיר, אך במהירות הוא יצא משליטתה. הוא הועבר ללא ידיעתה, תורגם לאנגלית, ובהמשך קיבלה מניו יורק גרסה מולחנת בצרפתית. “בשלב מסוים הבנתי שהוא כבר לא שלי”, היא אומרת. “הוא שייך להרבה מאוד אנשים”.
ובכל זאת, חשוב לה דבר אחד: שהשיר יוקלט גם בעברית. תרגום רשמי, מדויק, שיחזיר את המילים לשפת המקור הרגשית שלה. העברית היא לא רק שפה, אלא בית.
דן ווידנבאום נולד בבלגיה ועלה לישראל בגיל שלוש, מתוך ציונות ורצון לחיים ישראליים מלאים. הוא היה חובב כדורגל גדול, ובגיל 16 אף סירב להצעה מהפועל תל אביב. לאורך חייו בלט דפוס אחד ברור: תשומת לב לאדם שמולו. בצופים בצרפת התחבר לילדים המרוחקים, ובהמשך גם בבית הספר ובצבא. חבריו סיפרו שלא פחד, ששמח לשרת, ושהשרה ביטחון על סביבתו.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הוא היה גדול וחזק פיזית, אך רגיש מאוד. אחרי הצבא טייל בדרום אמריקה ובאסיה, תכנן להתחיל לימודי פיזיותרפיה ולמד גם בווינגייט אימון גופני. רק לאחר מותו נחשפו סיפורים רבים: איך עצר ללוות זקנה, הציל אדם שטבע, ובחר לאמן ילדים עם עודף משקל או מבוגרים מאוד - ולא אנשים מוכרים שפנו אליו. גם נסיבות נפילתו משקפות זאת. במהלך תקרית שבה חשבו שיש חטופים, הוא מיקד את הצוות שלו להיכנס לבניין, בעודו נשאר מאחור, וספג את הפגיעה האחרונה - ובכך הציל את חבריו.
הביצוע שזכה לחשיפה רחבה הגיע גם דרך נועם בתן, נציג ישראל לאירוויזיון 2026, שמכיר את המשפחה עוד מימי הצופים בצרפת - ושיתף את הסטורי של אביבה. עבורה זו עוד חוליה בשרשרת האנושית שהשיר הזה יוצר. זהו שיר שלא מבקש להסביר את האובדן, אלא להציע דרך לחיות בתוכו. עמידה יומיומית על חבל דק, בלי הבטחות, רק עם החלטה אחת: להמשיך.




