ליידי גאגא חוגגת 40, אך המסורת שהיא ממשיכה עתיקה בהרבה
קשה להאמין, אבל קרוב ל-20 שנים אחרי שפרצה לתודעה הבינלאומית, זימרה על "פני פוקר" וכבשה את מצעדי הלהיטים, הזמרת האהובה חוגגת ארבעה עשורים. אין צורך להציג מחדש את המוזיקאית מניו יורק שעיצבה מאז את התעשייה בדמותה, אך זו ההזדמנות לשאול - איך היא עושה את זה? והאם היא נצר לשושלת ייחודית שכוללת שמות כמו שר וברברה סטרייסנד, שהייתה ונעלמה?
ישנן דמויות ציבוריות שהשפיעו רבות על חיינו עד שמפתיע לגלות שהן לא מבוגרות כלל, או דווקא להפך, שעברו שנים מאז שיא פעילותם. יצירתה של להקת הביטלס ממשיכה להעסיק אותנו יומם וליל, עד שקל לשכוח שהיא כבר לא פעילה כ-56 שנים; ביונסה תופסת את לב המיינסטרים כבר קרוב ל-25 שנה, אך היא אפילו לא בת 45. באותו האופן, קשה לתפוס שליידי גאגא חוגגת *רק* 40 ביום שבת הקרוב.
מאז ששחררה את אלבום הבכורה שלה "The Fame" ב-2008, הפכה גאגא לאחת ממוזיקאיות הפופ האהובות והמצליחות ביותר של תקופתה (וגם ככלל), עם שיא מכירות אלבומים, העומד על 124 מיליון ברחבי העולם. מאז עיצבה את תעשיית המוזיקה בדמותה המסתורית והחריגה, הפכה לשחקנית מצליחה ועל הדרך גם זוכת אוסקר (על להיטה "Shallow", מתוך הסרט "כוכב נולד"- בו כיכבה), מתחזקת מעמד של אייקון גאווה וניצבת כאמנית היחידה עם ארבעה שירים ברשימת הסינגלים הנמכרים ביותר אי פעם וזו שלהופעתה בברזיל בשנה שעברה הגיעו 2,500,000 מעריצים - שיא שקשה להאמין שישבר בקרוב. אז מהו סוד הצלחתה? ואיך הפכה לאחד מהנצרים היחידים של מסורת בידור עתיקת שנים?
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
מי שנולדה בניו יורק בשם סטפני ג'ואן אנג'לינה ג'רמנוטה, גאגא מצאה עצמה - כמו רבים בתחומה - נמשכת למוזיקה מאז שהיא זוכרת את עצמה. "זה הדבר שהכי קל לעשות", אמרה לימים. מנגד, טיפחה המוזיקאית אהבה לבמה ומשחק, כשגילמה תפקידים ראשיים במחזות הזמר "ברנשים וחתיכות" ו"דבר מצחיק קרה לי בדרך לפורום" בתיכון שלה, ומאוחר יותר, כשלמדה משחק במכון לי סטרסברג לתיאטרון ולקולנוע היוקרתי. מכשהצליחה לפרוץ לקדמת הבמה עם להיטים כדוגמת "Just Dance" ו-"Poker Face", גילמה בתוכה גאגא מנעד השפעות - מחד, קצב פופי מתכתי ואפל ובמקביל צבעוני, בדומה לימי ה"גלאם רוק" של דיוויד בואי; מאידך, תיאטרליות א-לה ברודווי, שנועדה לכבוש את הבמה - יותר מעוד כוכבת פופ של שנות ה-2000, עם ליפ סינק מאחוריה.
בנוסף לכל זה, נטלה גאגא את המיניות המוחצנת של מדונה, ה"קווירקיות"/"מוזרות" של ביורק וקייט בוש והפזמונים הקליטים של שנות ה-80 (אחרי הכול, שם הבמה שלה הוא מחווה ללהיטה של להקת קווין, "Radio Ga Ga") לכדי יצור כלאיים חדש. אין פלא, אם כך, שאת מעריציה היא מכנה "מפלצות קטנות", אלו - שבדומה לה - לא ידעו להיכנס כל חייהם למסגרת ברורה אחת, ונותרו בשולי החברה. לתעשיית הבידור, דאז משתחררת מתרבות הטראש (פריס הילטון, ההתמוטטות הפומבית של בריטני ספירס וכן הלאה) והמיזוגניה שאפיינה אותה במהלך העשור הראשון של שנות ה-2000, זה דווקא קרץ; דמות שמביאה עמה בשורה אחרת - כזו שמתאימה יותר לעידן הרשתות החברתיות.
מכאן, החלה לדלג גאגא בין ז'אנרים מוזיקליים בקלילות, כשהיא לא מתבוננת אחורה: מרוק רך באלבומה "Joanne" ועד שותפות ארוכת שנים עם אחד מגדולי זמרי הג'אז של אמריקה, טוני בנט - דאז בעשור התשיעי לחייו. במקביל, הגשימה את חלום המשחק כשהחלה לחדור לקולנוע ולטלוויזיה - מהופעות קטנות ב"עיר החטאים: עלמה להרוג" ו"אימה אמריקאית" ועד תפקידים פומפוזיים, מלודרמטיים ואף "קאמפיים" ב"כוכב נולד", "בית גוצ'י" ו"ג'וקר: טירוף בשניים". פתאום, לא היה כה מוזר לראות אותה בהפסקה מתמשכת ממוזיקה, שרה סרנדה לבראדלי קופר, מרקדת עם החבובות או גונבת את ההצגה מגדולי משחק כמו אל פצ'ינו, אדם דרייבר וחואקין פיניקס (סליחה ג'ארד לטו, אתה לא נחשב).
ואולי הסיבה שקיבלנו כה בקלות את הדילוג הקליל של גאגא בין אמצעי מדיה, כשהיא עדיין שומרת על מקומה ככוכבת-על, היא העובדה שכשרונה הוא דבר אחר, כזה שקשור לתרבות בידור שנעלמה מזמן. יותר מכל, גאגא היא "בדרנית" - מילה שהפכה עם השנים כמעט לקללה, אך שסימנה את מטרתה של הוליווד הקלאסית ואת היכולת של כוכבי עבר להצטיין בשלושת התחומים הגדולים - משחק, שירה וריקוד. כך, פרד אסטר וג'ין קלי הדהימו את העולם ביכולות הריקוד שלהם, אך גם הנעימו את אוזני הקהל בשירה; אמניות כמו ברברה סטרייסנד, שר ולייזה מינלי (מי שעצמה פתחה חזית מול גאגא רק לאחרונה) כבשו את מצעדי הלהיטים, היו לכוכבות התיאטרון וגרפו פרס אוסקר אחד אחרי השני כגרמו לאלפים לנהור אחריהן לבתי הקולנוע.
אך השנים עברו ודימוי קלאסי זה - שאפיין בעיקרו את המחצית הראשונה של המאה ה-20 - חלף מן העולם. כיום, כשאמנים "חוצים את הקווים" ועוברים לתחום אחר, העניין מסתכם לרוב בהופעת אורח מדוברת או סתם קוריוז. תסתכלו לדוגמה על הופעות המשחק של שתיים מכוכבות הפופ הגדולות ביותר של שנות ה-2000 לצד גאגא - ביונסה וטיילור סוויפט: האחת "התעייפה" והניחה מאחור את קריירת הקולנוע הקצרה אי שם לפני כ-20 שנה (עם "אוסטין פאוורס - גולדממבר" ו"נערות החלומות"), ועל השנייה עדיף שלא לדבר (למעוניינים לצפות ב"קאטס" - ראו הוזהרתם). אלו שבאו בעקבות גאגא - הדור הצעיר, בהובלת בילי אייליש, אוליביה רודריגו או צ'אפל רואן מבטאות לרוב את השפעות עולם הבידור דרך הופעתן החיצונית או המוזיקה שלהן, מבלי לזלוג למדיום אחר. אין להן צורך בכך.
האם זו הסיבה בגללה גאגא נכנסה כה בקלות לתפקיד הראשי ב"כוכב נולד", אותו גילמו בעבר "דיוות" כמו ג'ודי גרלנד וברברה סטרייסנד? הסיפור המיתולוגי שמלווה אותנו עוד משנות ה-30, על האהבה היוקדת לתעשיית הבידור והסכנות שטמונות בה, הוא זה שנדמה ומגדיר את גאגא גרסת 2026; מי שלא פעם "נופלת" או מתרחקת מאור הזרקורים, אך תמיד מוצאת את דרכה חזרה לבמה. המוזיקאית לא המציאה את ה"מוזרות" במיינסטרים - לפניה באו רבים וטובים, מפרינס ועד הקיור - או את הכישרון הרב כ"בדרנית", אך אין ספק שהיא ראויה להערכה כנושאת הלפיד האחרונה של המסורת.
