לא רק "פו פולופופו": השירים הגדולים שהפכו להמנוני כדורגל אהובים
מעטים האמנים שנכנסים לאולפן ההקלטות במטרה להקליט שיר אוהדים, אך רבים הלהיטים שהפכו במרוצת השנים להמנוני חובה באצטדיוני הכדורגל ברחבי העולם. רגע לפני שהמונדיאל שב לחיינו פעם נוספת, חזרנו לתופעה התרבותית המסקרנת ולחמישה שירים שכבר מזמן לא שייכים רק למוזיקאים שיצרו אותם
ספורט, בצורתו הגולמית והטהורה ביותר, גורם לנו להתאחד עם אהבה משותפת לשחקן/ספורטאי/קבוצה, שמעורר/ת בנו אמוציות שמתעלות על חילוקי דעות או שיוך למגזרים שונים. כזו היא גם מוזיקה טובה - אהבה אליה היא כמעט רפלקס, משהו חזק מהלוגיקה ומאיתנו.
אין פלא שאלו הולכים יד ביד כבר מאות שנים, ושאירועי ספורט גוררים (לצד שריקות קצת פחות נעימות) שירי עידוד קולניים מצד האוהדים - שלרוב מבוססים על מנגינות ושירים קיימים אהובים. בכדורגל, מדובר במסורת שמלווה את הענף כבר מאמצע המאה ה-19. אז איך הגיעו שיריהם הפופולריים של אמנים גדולים - מדפש מוד ועד ניל דיימונד - לפיהם של מיליוני אוהדי כדורגל ברחבי העולם, כשאלו מפארים את כוחו של חלוץ זה או אחר? לרגל המונדיאל הממשמש ובא (שייצא לדרך ביום חמישי הקרוב), ניסינו לענות על השאלה הנצחית.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
"Seven Nation Army", הווייט סטרייפס
נתחיל בהמנון הנודע מכולם. לא משנה באיזה גיל אתם ואיזו קבוצה אתם אוהדים, כמעט בלתי אפשרי לשמוע בימינו את "Seven Nation Army" של להקת הווייט סטרייפס האמריקאית, ולא לפצוח בשירת "פו פולופופו". אבל חשבו כמה מוזרה על הנייר אותה מורשת שירם של המוזיקאים ג'ק ווייט וגרושתו מג. שיר גראנג' של להקת אינדי/אלטרנטיב אמריקאית מגיע לפיהם של אוהדי ספורט שכלל לא פצו מילה באנגלית בחייהם. במילים אחרות, המצב שקול לכך שאוהדי בייסבול יפנים ישירו בקולות את שיריו של טום וייטס.
אבל למציאות דרכים נסתרות. המיתוס מספר שהשיר המצליח הגיע לראשונה לידיעתם של אוהדי הכדורגל בראשית שנות ה-2000, אז שמעו אותו מספר אוהדי קלאב ברוז' הבלגית בבר במילאנו. אלו הביאו אותו חזרה הביתה, ומשם דרכו לליבם של מיליונים ברחבי העולם הייתה קצרה. במונדיאל 2006, הפך כבר השיר להמנון הלא רשמי של המשחקים. אך אם תשאלו את ווייט, סולנה לשעבר על הלהקה, אותה תהילה מחודשת כלל לא מפריעה לו. למעשה, הוא די מרוצה מכך. "שום דבר לא יפה יותר מכך שאנשים מאמצים לליבם מנגינה ונותנים לה להיכנס להיכל התהילה של שירי עם", אמר ב-2012.
"Sweet Caroline", ניל דיימונד
עוד שיר שהפך כבר מזמן למזוהה במיוחד עם משחק הכדורגל. גם המוזיקאי הקנדי ניל דיימונד - שהחל ככותב שירים בשנות ה-60 ללהקות כמו המאנקיז ופילס את דרכו לתהילה עולמית - אינו אדם שנקשר ישירות לאצטדיוני כדורגל. אך בשונה מהווייט סטרייפס, למוזיקאי זה דווקא חלק אקטיבי לא מבוטל בהפיכתו של שירו "Sweet Caroline" מ-1969 להמנון ספורט פר אקסלנס.
בעוד כבר בשנות ה-90 הפך השיר להמנון הלא רשמי של קבוצת הבייסבול מבוסטון רד סוקס, העניין המחודש בו החל ב-2013, אז דיימונד הוביל את הקהל באצטדיון הביתי בשירת ההמנון, כאות זיכרון לנופלים בפיגוע במרתון בוסטון שהתרחש מספר ימים קודם לכן. מכירות השיר והשמעותיו עלו פלאים בשבועות שלאחר מכן, ודיימונד תרם את הכנסות אלו לארגון שסייע לקורבנות האירוע.
מעבר לים, אי שם באנגליה, הפופולריות הגוברת של השיר תפסה את אוזניו של עסקן הספורט אדי הרן, שהחל לשלב בתורו את השיר בקרבות אגרוף מקומיים. הפזמון הקליט והרווח ל"או או או" התפשטו כמו אש בשדה קוצים בממלכה הבריטית, ובמהרה עברו למשחקי הכדורגל.
"Just Can't Get Enough", דפש מוד
כמו כל אפקט תרבותי, לשירים לוקח זמן לתפוס משמעות חדשה, בין היתר באצטדיוני הכדורגל. "Just Can't Get Enough" היה לאחד מלהיטיה הראשונים של להקת הניו-ווייב האהובה דפש מוד אי שם ב-1981, אך הגיע לליבם של אוהדי הכדורגל קרוב ל-30 שנים מאוחר יותר, ב-2009. אחרי שאומץ על ידי אוהדי סלטיק הסקוטית, השיר המקפיץ זכה לתהילה מחודשת כשיר הלל לכוכב ליברפול דאז, לואיס סוארס האורגוואי. משם זה נדד למועדונים כמו אסטון וילה, ברנלי, ברייטון ועוד.
"זה די מדהים לראות את הטירוף שאוחז ביציעים כשהאוהדים מתחילים לשיר את השיר הזה", אמר לימים קלידן הלהקה המנוח אנדי פלטשר. דפש מוד לא היו ללהקת הפוסט פאנק/ניו-וייב היחידה שזכתה לכבוד מחודש - גם שירה הדכאוני למדי של ג'וי דיוויז'ן, "Love Will Tear Us Apart", הפך להמנון נקמני בקבוצות מתחרות ברחבי הכדורגל הבריטי והאירופי בשנים האחרונות.
"You'll Never Walk Alone", ג'רי והפייסמייקרס
כמעט בלתי אפשרי להזכיר את ליברפול מבלי להזכיר את ה-שיר שמגדיר אותה כבר שנים במישור הכדורגל - "You'll Never Walk Alone", במקור מ"קרוסל", המחזמר של רוג'רס והמרשטיין ("אוקלהומה!", "צלילי המוזיקה") מ-1945, וזה שנחקק לעד בזיכרון העולמי בגרסתה של להקת ג'רי והפייסמייקרס הליברפולית מ-1963.
עבור להקת "מרסי-ביט" מצליחה זו, בניהולו של בריאן אפשטיין - שתמיד חסתה תחת צילה הענק של להקתו האחרת של הסוכן, הביטלס - גרסת הכיסוי הייתה ללהיט ענק בבריטניה, אוסטרליה ושלל מדינות העולם, אך עשתה את צעדיה אל עבר אצטדיון הכדורגל זמן לא רב לאחר מכן. בעודו בפגרה, מאמן המועדון הליברפולי ביל שאנקלי קיבל מסולן הלהקה ג'רי מרסדן עותק טרי של השיר. שאנקלי התאהב מיד, ומיהר לספר עליו לעיתונות ולהשמיע אותו במשחקי הקבוצה.
"You'll Never Walk Alone" המרגש נדד עם השנים ברחבי העולם, אפילו עד סין ויפן, אך נותר מזוהה כמעט לחלוטין עם העיר הצפונית וקבוצת הכדורגל הראשית שלה (לא אברטון), עד שמשחקים ממשיכים להיפתח בשירת ה"המנון" בימינו, כשארבעת המילים הללו מעטרות את השער בכניסה לאצטדיון הביתי אנפילד.
"Freed from Desire", גאלה
שנות ה-90 היו מלאות בשירי יורודאנס - "דאנס" אירופי מלא קצב שמתאים במיוחד לאובדן חושים במועדון, מ-"Cotton Eye Joe" ועד "What Is Love". אבל רק אחד מאלו עבר את ההגדרה היבשה והפך לחביבם של מיליוני אוהדים ברחבי העולם: זהו "Freed from Desire", שירה של גאלה האיטלקייה מ-1996, עם פזמון ה"לה לה לה לה" הקליט שלו.
"Freed from Desire" זכה להצלחה לא מבוטלת בעולם באמצע שנות ה-90 (מלבד בארה"ב, שחסינה לרוב לשירי יורודאנס), אך הגיעה אל חיקם של אוהדי הכדורגל רק ב-2011. אחרי שימוש ראשוני על ידי אוהדי בוהמיאנס מדבלין, התפשט השיר ברחבי בריטניה, כשהשורה החוזרת "Freed from Desire" משמשת כהלל או לעג לשחקן מסוים - לדוגמה, וויל גריג, דאז שחקן ויגאן את'לטיק הבריטית, שזכה ב-2013 לגרסה משלו, תחת השם "Will Grigg's on Fire" ("וויל גריג לוהט", בתרגום חופשי) מצד אוהד נאמן ביוטיוב, אחרי רצף ניצחונות מרשים. במהרה, הגרסה תפסה והדביקה את אירופה כולה. במשחקי האולימפיאדה האחרונים, כבר קשה היה לחמוק מהשיר - שנוגן מכל עבר - וקשה להאמין שלא נראה אותו שוב גם כעת, בגביע העולם בכדורגל.