יותר נקמנית ממקורית? האובססיה לרפרנסים מתחילה לעבוד נגד אודיה
בין עקיצות, טיקטוקים, רפרנסים וחשבונות פתוחים, "השם יעזור" מוכיח שהזמרת הצעירה עדיין יודעת לכתוב מצוין - תוך שהוא חושף את הרגע שבו המודעות העצמית והמשחק עם הרשתות החברתיות מתחילים לבוא על חשבון המוזיקה עצמה
יש משהו כמעט בלתי אפשרי בלכתוב ביקורת מאוכזבת על אודיה, מהכותבות המעניינות ביותר שפועלות כאן כרגע. גם באלבום החדש שלה, "השם יעזור", אפשר לשמוע את אותה יכולת נדירה לקחת רגש מבולגן ולהפוך אותו לשורה מדויקת. אודיה יודעת לכתוב כאב, געגוע, תלות, כעס ורומנטיקה בצורה מאוד ישירה, אבל גם מאוד חכמה. היא תמיד הייתה אמנית שיודעת להפוך פגיעות לכוח, וזו בדיוק הסיבה שהאלבום הזה מרגיש כמו אכזבה.
לאורך השנים, אודיה בנתה לעצמה שפה אמנותית מאוד ברורה. היא תמיד אהבה רפרנסים - לתרבות פופ, לזוגיות שלה, לשירים אחרים, לטיקטוק, לסרטונים, לקליפים, לאנשים אמיתיים מהחיים שלה. בהתחלה זה היה חלק מהקסם. זה הרגיש מודע לעצמו, חד, עכשווי. היא ידעה לקחת עולם מאוד אינטרנטי ולהכניס אליו רגש אמיתי. אבל ב"השם יעזור", נדמה שהרפרנס כבר לא משרת את השירים, אלא מחליף אותם.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
כמעט כל הסיקור סביב האלבום עוסק באותו דבר: את מי היא עקצה, על מי השיר ההוא נכתב, איזה משפט מכוון לאקס, איזה שיר קשור לאיזו תקופה בחיים שלה, ואיזה טיקטוק הופיע לפני היציאה. וזו בדיוק הבעיה: במקום שהמוזיקה תהיה המרכז, האלבום מרגיש כמו הרחבה של הדרמה שסביבו. כמו פיד אינסטגרם ארוך מאוד שהולבש עליו ביט.
אפילו ברמת ההאזנה עצמה קשה להתעלם מזה. "עשר רמות מעליו", שאמור להיות אחד משירי הדגל של הפרויקט, כבר חי ברשתות הרבה לפני שהאלבום יצא. הוא שרף את טיקטוק שוב ושוב עוד לפני שמישהו החל להאזין לאלבום עצמו, אז כשהוא סוף-סוף מגיע בתוך הפרויקט, אין תחושת גילוי, אין את הרגע הזה שבו שיר חדש מתפוצץ באוזניים. במקום זאת, יש תחושה מוזרה של תוכן שכבר נצרך, נטחן והפך לסאונד. וזה אולי הדבר שהכי חסר באלבום הזה: הפתעה.
אודיה תמיד ידעה להשתנות. כל תקופה שלה הרגישה כמו עולם אחר. גם כשהיא נשארה בתוך הפופ הישראלי, היה נדמה שהיא כל הזמן דוחפת את עצמה קדימה, מוזיקלית, ויזואלית, רגשית - אבל כאן, בפעם הראשונה, יש תחושה של נסיגה. לא בגלל שהיא איבדה את הכישרון, אלא להפך, בגלל שהיא נשענת עליו יותר מדי. היא כבר יודעת בדיוק מה עובד ברשתות החברתיות, איזה משפט יהפוך לקאבר בטיקטוק, איזה רפרנס יגרום לאנשים להתחיל לפענח, איזה משפט ייכנס לסטורי עם רקע שחור, והידיעה הזו מתחילה לעבוד נגדה.
כמובן שכן יש באלבום רגעים יפים. "בוקר טוב אהבה שלי", למשל, מצליח לרגע להזכיר למה כל כך קל להתאהב באודיה מלכתחילה. כשהיא עוזבת לרגע את משחקי הפענוח ופשוט כותבת, היא עדיין מהכותבות הכי חזקות במוזיקה הישראלית. גם "נדנדה" ו"לשמור סודות" נוגעים במקומות יותר חשופים ופחות מחושבים, ושם האלבום סוף-סוף נושם באמת.
עם זאת, יותר מדי פעמים התחושה היא שאודיה כבר לא כותבת רק מתוך רגש, אלא גם מתוך מודעות תמידית לאיך הרגש הזה ייראה בחוץ, איך הוא יתפרש, איך הוא יהפוך לשיח, איך הוא יתפוצץ ברשת - וזה הבדל עצום.
רפרנסים הם לא בעיה, להפך: כל אמן גדול משתמש בהם. טיילור סוויפט בנתה אימפריה שלמה על פירורי מידע למעריצים. אבל אצל הזמרת האמרקיאית, מאחורי המשחק תמיד יש גם התפתחות מוזיקלית ברורה, אלבומים שמרגישים שונים אחד מהשני, עולמות חדשים. כאן, לעומת זאת, לפעמים נדמה שכל השירים יושבים על אותו ציר רגשי ואותו מנגנון של קריצה מתמדת. והכי מתסכל? שאודיה מסוגלת ליותר מזה. הרבה יותר מזה.
זו לא ביקורת על זמרת שאיבדה את זה. זו ביקורת על אמנית כל כך מוכשרת, שכל מה שהיא עושה עדיין עובד, אבל כבר לא מרגש כמו בעבר. יש הבדל בין לדעת לייצר רגע ויראלי ובין לדעת לייצר אלבום שנשאר איתך באמת. "השם יעזור" מלא ברגעים שמבקשים תגובה מיידית, אבל הרבה פחות רגעים שנשארים איתך אחרי שהמסך נכבה.
ואולי זאת התחושה הכי מוזרה שנשארת בסוף ההאזנה: לא שאודיה נעלמה בתוך האלבום הזה, אלא שהיא פשוט הלכה לאיבוד בתוך כל הרעש שסביבה.