הילד שדיבר אל כוכבים: מתי כספי היה גשר מקומי בין מזרח ומערב
מלך הבלדות, נושא בשורת המוזיקה הברזילאית או קומיקאי מחונן - מיהו המתי כספי שלכם? לא משנה איזה כובע חבש היוצר, הזמר והמלחין - שהלך הלילה לעולמו בגיל 76 - תמיד הייתה התחושה שהוא יחיד במינו, כמעט חייזרי. פרידה ממי שהגיע לכדור הארץ, שינה את התרבות הישראלית - ועזב אותה לפתע
"המוסיקה של מתי כספי היא, בשבילי, מקור של שמחה, של נחמה ושל השראה": אמר הפזמונאי וחתן פרס ישראל אהוד מנור ב-1999, על שותפו הוותיק ליצירה. אכן, במשך יותר מחמישה עשורים, היה כספי - שהלך לעולמו הלילה (ראשון) בגיל 76, אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן - למקור של שמחה לקהל הישראלי, עם חוש הקצב החד-פעמי שלו והשירים מברזיל שייבא; נחמה ברגעי הצער הרבים - אלו שישראל ידעה לא מעט - כששיריו של כספי נכנסו כבר מזמן לקאנון ימי הזיכרון הישראלי; והשראה - לכל אלו שבאו אחריו, וגם לבני דורו, כשלמדו שמלחין יכול להיות דמות נערצת באור הזרקורים ולא רק מוזיקאי "נעבעך" מאחורי הקלעים, שהמונח "Singer-Songwriter" הוא לא רק זה ששייך לחו"ל.
ואולי באמת חוסר נכונותו של כספי להיוותר בז'אנר אחד או בצורת עשייה מוגדרת, או המלודיות שיצאו מראשו הקודח וסירבו להישמע בנאליות, הם אלו שהופכים את הפרידה מהמוזיקאי לכאובה במיוחד. אם מוזיקה ישראלית היא מכלול השפעות מהגלות וגם מכאן, שמתכנסות לכדי תוצאה אחת לא ברורה אך מקומית במיוחד, אזי מתי כספי הוא המוזיקה הישראלית. אז איך היא ממשיכה מכאן?
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
נגינת פסנתר קופצנית או מתארכת ומקצבים לטינים, האוזן המקומית ידעה לזהות ישר שיר שהלחין כספי, למרות שאלו יכלו להיות בז'אנרים מוזיקליים שונים לחלוטין, ומבוצעים על ידי אמנים מהקצוות המנוגדות של התעשייה המקומית. מ"פנקס הקטן" הסליזי של ששי קשת למקצב הצ'ה צ'ה של "שיר אהבה" ("כמו גלגל") של עפרה פוקס; משירי ילדים נצחיים כמו "כלבלב הו בידי בם בם" לרוק פרוגרסיבי ב"זה מכבר"; מקאנטרי ב"ג'ון בריון" של דורי בן זאב לפופ/דיסקו ב"אמור שלום" של שוקולד מנטה מסטיק. מלבד יוני רכטר, דני סנדרסון או שלמה גרוניך, מעטים המוזיקאים בארץ שהגיעו לכזו טביעת אצבע אוטרית על התעשייה המקומית.
ואולי קרבתו לשמות אלו אינה מקרית - כמו סנדרסון, שייבא ארצה את הסאונד של החוף המערבי בארה"ב והרמוניות ביץ' בויז, או רכטר, שהפך מלודיות פרוגרסיביות לדבר שבשגרה, הגרוב ששרה במנגינותיו של כספי עזר לפתוח את ישראל הקטנה והמסוגרת, שהעדיפה שירי סוכנות, למוזיקת עולם: "ארץ טרופית יפה" ו"ארץ טרופית משגעת" החדירו את האהבה למקצבים ברזילאיים היישר למיינסטרים; "שיר אהבה רחוק" אזרח את השירים הדרום-אמריקאיים שהיו בתודעה העולמית שנים. פתאום מבטא ארגנטינאי כבר לא היה "גלותי", פתאום מוזיקת עולם לא הייתה זו ששמורה רק ליודעי חן.
וישנם גם הטקסטים איתם עבד. כספי נתן לעברית לנשום בשיריו, והבין את המצלול החבוי בשפה שעל פני השטח לא נשמעת כה אטרקטיבית לשירה. חשבו על שורות שמשחקות עם משקלים בעייתים בשפה העברית, כמו "בלילות הקיץ החמים, שום ד-בר אינו קורה", או שירים שנדמה שזו מטלה בלתי אפשרית להלחינם, כדוגמת "זה מכבר" של לאה גולדברג. כספי לא רק לקח צעד אחד קדימה, אל עבר מקצבי פופ, את הלחנת שירי המשוררים - עליה התבססה המוזיקה העברית - אלא גם העניק חיים חדשים לטקסטים - אלו של גולדברג, יהונתן גפן וכמובן אהוד מנור - שספק והיו מקבלים את אותה החשיפה בלעדיו, וכיום הם לנכסי צאן ברזל.
יחסו לשפה העברית התבטא בנגיעותיו בקומדיה - זו שלא פעם אפיינה את המוזיקה הישראלית, ושכספי היה ממקדמיה המרכזיים. היה זה כספי שהצליח להפוך טקסטים קודרים - כמו "פנקס הקטן", "נערת הרוק" או "זה מכבר" - וקומיים-שחורים - כמו "אני מת" או "אני יודע שאני אמות בקיץ" - ללהיטים נצחיים, ושירים כמעט "מטופשים" בכוונה - כמו "נחליאלי" (שאולי לא התיישן באופן מוצלח) ו"שלום עליכם" עם בעז שרעבי - לאלו שמקבלים יחס לא פחות חשוב, אם לא יותר, מאחיהם ה"רציניים". אוהבים את נונו או את יוני בלוך? זהו כספי שמשמש כאביהם הרוחני, שקיבל למרות הכול את העובדה שגם הומור הוא בגדר אמנות מסוימת ודרך מקובלת להביע רגשות ביצירה.
כמו כל האמנים הגדולים, מבוב דילן ועד אריק קלפטון, כספי נטה לאקצנטריות, עם שערוריות בחייו הפרטיים - מהרשעתו בביגמיה בשנות ה-90 ועד הפיכתו למתנגד חיסונים בימי מגפת הקורונה. אך אולי כל אלו מתכנסים לתוך הדמות הכמעט חייזרית שהייתה, אדם שקיים אך ורק למען היצירה, ולא של בשביל אותן "שטויות ארציות". ככזה, לא היה ולא יהיה לו תחליף. עולם התרבות הישראלי איבד היום את אחד מעמודי התווך שלו.