לא רק גאגא בקואצ'לה: חמש הופעות הפסטיבלים הגדולות בכל הזמנים

פסטיבל המוזיקה קואצ'לה יצא לדרך בסוף השבוע האחרון, כשהופעתה של ליידי גאגא הפכה לאחד האירועים הגדולים ביותר שיצאו מהפסטיבל, מהגדולים בעולם בתחומו, כשגם הופעתה של גרין דיי עשתה רעש, לפחות בישראל, לאחר שסולן הלהקה הוותיקה התייחס למלחמה בעזה.

לקראת סוף שבוע נוסף מלא במוזיקה של כמה מהשמות הכי חמים בעולם, לא היינו יכולים שלא לשתף אתכם ב-5 הופעות הפסטיבלים הגדולות ביותר בכל הזמנים - לא רק מבחינת האיכות שלהן, אלא גם בהשפעה שלהן על עולם המוזיקה.

בוב דילן "מתחשמל", פסטיבל הפולק של ניופורט, 1965:

לא לדאוג, דילן עצמו לא "התחשמל", אלא רק חיבר את הגיטרה החשמלית שלו למגבר. זה אולי נשמע כאירוע שולי, אבל אותו אירוע נקודתי "חישמל" את עולם המוזיקה מרגע זה והלאה. כמי שהיה ל"נער הפוסטר" של מוזיקת הפולק האמריקאית ולסמל המאבק הפוליטי של התקופה עם הטקסטים החתרניים שלו, דילן - מאז ומתמיד אדם לא חברותי במיוחד, שהתנגד להכנסתו למסגרות - מאס בטייטל "קולו של דור", והחל לנוע מהגיטרה הפשוטה של הפולק אל עבר הסאונד הרועש והמחוספס שהביאו איתן להקות הרוק של "הפלישה הבריטית" ("הביטלס", "הרולינג סטונס" וכו').

את מה שהתחיל באלבומו מאותה השנה "Bringing It All Back Home" - אותו סאונד חשמלי ולא מתפשר - הביא דילן לפסטיבל הפולק של ניופורט, בו היה אורח כבוד מדי שנה. אי אז, בדיוק כשקהל הפולק הנאמן ציפה ללהיטיו, חיבר דילן את הגיטרה לחשמל, ויחד עם להקתו הבלוזית פצחו בשיר האלמותי (שהיה אז חדש לקהל הרחב) "Like A Rolling Stone". התגובה הייתה כאוטית: קריאות בוז אימתניות, חפצים שנזרקו לעבר הבמה, ואחד, פיט סיגר - מגדולי מוזיקאי הפולק ומורו ורבו של דילן - שסלד מאיכות הסאונד הגרועה, וטען כי אם היה לו גרזן, היה "חותך את הכבלים".

מה באמת צעק הקהל הזועם אל דילן? עד היום אף אחד לא יודע באמת, והשמועה כי לסיגר *אכן* היה גרזן באותו הרגע עדיין רצה חופשי. בין כה וכה, המאורע המחולל הזה היה קטליזטור לא רק ללידתו מחדש של דילן כמוזיקאי נון-קונפורמיסטי ואייקון רוק ומוזיקה ככלל עד עצם היום הזה, אלא גם להשתלטות האמיתית של הרוק על המוזיקה הפופולרית.

ואם בא לכם פריט מידע נחמד נוסף, אז דעו כי ההופעה הזו זכתה לאחרונה לשחזור מחדש בסרט "אנונימי לגמרי", כשלנעליו של דילן נכנס אליל הבנות טימותי שאלמה, שכמעט וזכה באוסקר על התפקיד.

המי ("The Who"), פסטיבל וודסטוק, 1969:

עבור רבים מאיתנו, כשהמילים "פסטיבל מוזיקה" נאמרות, עולים לרובנו דימויים של גבעות ירוקות מלאות בצעירים וצעירות, "היפים" עירומים ורוקדים, כשעל הבמה צועקת ג'ניס ג'ופלין בעוד ג'ימי הנדריקס מנגן את ההמנון האמריקאי. אין מה לעשות, המעמד האייקוני של פסטיבל וודסטוק בהיסטוריה המודרנית - אותה התגשמות ספונטנית של תרבות הנגד ו"ילדי הפרחים" - הורווח ביושר, רגע לפני ששנות ה-70 סימנו את הקץ על החלום לשלום עולמי.

אבל בין ההנדריקסים והג'ופלינים, דווקא מייצגי "הפלישה הבריטית" - להקת "המי", או פשוט "The Who" - גנבו את ההופעה עם אחד מהסטים החיים המרשימים ביותר שלהם, ולבטח אחד הזכורים ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית. חמים מהוצאת אופרת הרוק הנודעת שלהם "טומי" לשוק, "המי" ביצעו את מרבית האלבום הגרנדיוזי הזה לצד להיט תרבות הנגד ששם אותם על המפה, "My Generation".

הקהל המשולב הריע בהמוניו, והמניה של "המי" בשמי הרוק הפופולרי זינקה בין רגע, היכן ששותפיהם ל"הנהגה הבריטית" פספסו את התהילה החדשה - "הביטלס" היו במהלך הקלטות האלבום "Abbey Road" ועל סיפה של התפרקות (האפשרות שג'ון לנון יופיע לבדו נמנעה אף היא על ידי הממשל האמריקאי של הנשיא דאז ריצ'רד ניקסון, שפחד מהבוטות הפוליטית של החיפושית, ועיכב את כניסתו למדינה) ואילו מהרולינג סטונס נבצר מלהגיע, כיוון שמיק ג'אגר צילם סרט באוסטרליה.

אותה הופעה אייקונית זכורה גם בזכות קוריוז פחות חיובי ויותר כואב, לפחות לאדם אחד: הפעיל הפוליטי הנודע אבי הופמן (אחד מ"השבעה משיקגו" הנודעים) התפרץ לבמה בין השירים, גנב את המיקרופון וקרא לשחרורו ממעצר של פעיל פוליטי אחר, ג'ון סינקלייר. גיטריסט הלהקה והמוח מאחורי "המי", פיט טאונסנד, קרא בעצבים לעבר הופמן "!Fuck off my fucking stage" ("רד מהבמה המז***ת שלי!" בתרגום מאנגלית), ולפי הדיווחים, הכה במפגין עם הגיטרה שלו, עד שזה עזב בבושת פנים. לימים, טאונסנד טען כי הוא לא הכה את הופמן, ולמעשה די הסכים עם מסריו, אלא שהדרך בה עשה זאת - כשהפר את "קדושת הבמה", לדבריו - הייתה הסיבה לכעסו.

קווין, "לייב אייד", 1985:

עוד אירוע מוזיקלי עצום וחסר תקדים שעבור רבים מסמל את המושג "פסטיבל מוזיקה" (למרות שהתרחש במשך יום אחד בלבד) הוא כמובן "לייב אייד" ("Live AId"), יוזמת הענק של המוזיקאי והפילנתרופ האירי בוב גלדוף, שגייס את כל השמות החמים ביותר במוזיקה העולמית של אותה התקופה בכדי לגייס כסף לסיוע בהתמודדות עם הרעב הגדול באתיופיה.

מה כבר לא נכתב על אותו יום גורלי? מהמוני האדם שנהרו לאצטדיון וומבלי בלונדון (ובמקביל, לאצטדיון ג'ון פ. קנדי בפילדלפיה), עד לפיל קולינס שנכח באותו יום בהופעות משני צידי האוקיינוס האטלנטי, ולטענות כי מבצע הגיוס הכספים לא באמת סייע למגפת הרעב - אך כל אלו מתגמדים לעומת ההופעה העל-זמנית של הלהקה הבריטית האגדית באירוע.

הסט בן 21 הדקות הזה רק עלה במעמדו מאז אותו יום בשנת 1985, מאז שנבחר במשאל ל"הופעה החיה הטובה ביותר אי פעם" ב-2005 והונצח במלואו בתום הסרט הביוגרפי האולטרה-פופולרי אודות הלהקה, "רפסודיה בוהמית" - אך הוא יותר מסך חלקיו, כשהוא בעיקר מהווה עדות לכוח הגדול של מוזיקה חיה. מי שנחשבה ללהקה חיה אימתנית עוד מימה הראשונים - בייחוד בזכות הנוכחות הבימתית הכה מדוברת של סולנה, פרדי מרקורי - אמנם עדיין שלטה במצעדי הפזמונים באמצע שנות ה-80, אך סבלה מכמה שנות שפל כלכלי ויצירתי.

באופן הזה, כשהציפייה שתרשים רבים לא הייתה בשמיים, גנבה הלהקה הבריטית את ההצגה מעשרות אמנים פופולריים אחרים שהופיעו באותו היום (ובהם דיויד בואי, פול מקרטני, יו2, דייר סטרייטס ועוד ועוד), כשביצעה להיט אחר להיט משלל שנותיה - מ"Bohemian Rhapsody" ועד "Radio Ga Ga" - בעוד מרקורי משלהב את הקהל עם אותו "ד-או!" מפורסם, שזכה מאז לכינוי "התו שנשמע ברחבי העולם". את העוצמה של אותה הופעה בלתי נשכחת ניסו רבים לשכפל - כולל חברי "קווין" הנותרים, אחרי שמרקורי זצוק"ל נכנע למחלת האיידס ב-1991 - אך ללא הצלחה. גם כיום, 21 הדקות הללו הן הרבה יותר מקלישאה - הן אלמותיות.

דיויד בואי, גלסטונברי, 2000:

שותפם של קווין לאותו סט ב"לייב אייד" לא היה זר לקהלים עצומים ונוכחות בימתית מרשימה במיוחד - בייחוד כשמדובר כלל הנראה במוזיקאי הוויזואלי והפרפורמטיבי ביותר אי פעם (בכל זאת, לא סתם קראו לו "הזיקית של הרוק") - וזאת למרות (או אולי בזכות) שהמוזיקה שיצר תמיד השתנתה ואף פעם לא הייתה "נגישה" מדי לקהל הרחב. ועדיין, אחרי עשור של מוזיקה תעשייתית וניסיונית, נדמה היה שכשהוזמן להוביל את פסטיבל גלסטונברי 2000 - קרוב ל-30 שנה בדיוק אחרי שהופיע בו כאמן צעיר ואנונימי יחסית - הגיע בואי במוד מעט נוסטלגי או אפילו יותר "Crowd Pleasing" מהרגיל, שמוכן להעניק לקהל יותר מלהיט או שניים.

אותה אווירה של "סיכום" הורגשה גם בקרב הקהל וגם בשידור החי של ה-BBC, כשאלפים צעקו "בואי! בואי!", לפני שהאמן הייחודי בכלל עלה לבמה. המעבר שלו בין להיטים כמו "?China Girl", "Life on Mars" ו"Heroes" לבין שירים נידחים יותר כמו "Stay" ו"Little Wonder" קסם בעיני רבים, ואף בעיני בואי עצמו, שקרא לעבר הקהל: "לא הייתי פה 30 שנה, אבל זה פשוט מדהים". שידורי ה-BBC מהאירוע, לעומת זאת, נפסקו באמצע הסט, לבקשת האמן הביישן ולמורת רוחם הגדולה של מרבית הצופים. במקום, שידר הערוץ סרטון של מייסד הפסטיבל, מייקל איוויס, מחקה את אלביס. מרתק.

בואי עצמו המשיך להופיע באופן רציף עד לשנת 2004, כשסבל מהתקף לב במהלך הופעה, מה שגרם לו להחליט להתרחק מהבמה ומאור הזרקורים; כך, למרות שבואי עצמו נפטר רק ב-2016 - לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן - הופעתו בת 52 הדקות מסמלת עבור רבים פרידה מהאמן הגדול הזה. "שואלים אותי לא פעם מה הסט הגדול ביותר של הפסטיבל, ובואי הוא הראשון שעולה לי לראש (...) זה היה קסום", אמרה לימים אמילי איוויס, בתו של בואי, כשאביה הוסיף כי עבורו ההופעה הזו מוכיחה כי "הוא אחד משלושת הגדולים: הוא, אלביס ופרנק סינטרה".

ביונסה, גלסטונברי, 2011:

נשאר באותו פסטיבל נודע, ונקפוץ 11 שנה קדימה. ביונסה - אז בהיריון כבר שלושה חודשים (שלא חשפה לציבור) - עלתה לבמה הבריטית וקראה: "תמיד חלמתי להיות כוכבת רוק!". במובנים רבים, באותו הערב - היא לחלוטין הייתה כזו.

כשהיא מתחילה עם להיט עצום (מה שאמנים רבים אחרים היו שומרים דווקא לסוף) - "Crazy In Love" - על גבי במה הידראולית וזיקוקים המכריזים על בואה, ביונסה הוכיחה את שליטתה בעולם הפופ, עם שירים שנעים מלהיטי הסולו לשירי ההרכב הישן שלה דסטיניז צ'יילד ועד קאבר עוצמתי ל"At Last" של אטה ג'יימס.

כאישה הראשונה שהובילה את הפסטיבל, הופעתה של הזמרת האמריקאית היה עניין שלעצמו עוד לפני שהיא התחילה לשיר; ההופעה עצמה, אם כך, הביאה אותה סופית למעמד העל בו היא נמצאת כיום: "המלכה האם" של הפופ. "אני רוצה שתאבדו את עצמכם בתוך המוזיקה", קראה לעבר הקהל. עבור רבים ממעריציה, זו אכן התחושה עד היום.