גם כששלום חנוך חוגג 40 שנה לאלבומו האגדי, הוא נותן למוזיקה להגיד את שעל ליבו

על אף שעברו 40 שנה מאז ששלום חנוך שחרר את אלבומו האלמותי "מחכים למשיח", לפעמים נדמה שהמצב בישראל עליה הוא שר לפני כל כך הרבה שנים לא השתנה. העוולות עדיין קיימות, הפוליטיקה המקומית עדיין מלאה באנשים שרק מעניין אותם לקבל כותרות מאשר באמת לעבוד למען האזרח (ולא נזכיר את החטופים שעדיין נמקים בשבי חמאס), והמצב של הציבור לא בדיוק השתפר, אולי אפילו ההפך הוא הנכון.

"בלי לומר מילה" פותח את המופע שחנוך קיים אמש (שבת) באמפי פארק רעננה לרגל המאורע החגיגי, ולמרות שהוא לא בדיוק נכתב בתקופה האחרונה, הטקסט שלו מרגיש מתאים במיוחד גם לימינו, כמעט שנתיים לתוך מלחמת "חרבות ברזל". "והנה הוא חוזר למלחמה, בלי לומר מילה/ היא לא מאמינה שהוא עוזב, בלי לומר מילה", הוא שר בקולו הנקי שממשיך להרשים גם כיום, והמילים הנוקבות שלו עדיין חדות כתער, הוכחה לכך שלפעמים נביאי זעם לא יודעים שהם כאלו כבר בזמן אמת, ושהזמן עושה את שלו והופך אותם לכאלו.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• הראל סקעת חובר לאחד הקולות הגדולים של המוזיקה הים-תיכונית

• הכי אישי שלה: היוצרת שלא מפסיקה לרגש חוקרת את העצב הלא פתור

• בלי להתבייש: 2 במאים ישראליים חתמו על עצומה נגד ישראל

השירים רק התחדדו עם הזמנים. כשבסוף הביצוע המוצלח שלו ל"שוקו" הוא שר-שואל את הקהל "מי כאן המלך?", הוא פונה ישירות אל הקהל "את מי זה מזכיר לכם?". התשובה לא נאמרה, אבל כפי ששלום ידע למי העקיצה הזו מובנית, כך גם הקהל ידע. כולם ידעו. זו החוכמה ברפרטואר של שלום חנוך: הוא יודע להעביר את המסר שלו גם באמצעות סאבטקסט מתוחכם, מבלי לומר את אותו המסר בישירות. גאונות לשמה.

המופע היה תזכורת למה שלום חנוך הוא אחד הפרפורמרים הטובים ביותר שיש לנו. הוא נותן את העבודה, באופן פשוט וישיר, בלי זיקוקים ושאר דברים שמסיחים את הדעת בקלות. הוא כמעט ולא תקשר עם הקהל, והוא באמת שלא היה צריך את זה: המוזיקה היא הדרך שלו לתקשר עם האלפים שבאו לראות אותו ביום חגו. דוגמה לכך היא בביצוע שלו לשיר הנושא של האלבום שלשמו התכנסנו כולנו: כל הקהל קם ורקד באקסטזה, רגע שמזכיר שהאלבום נכתב כאמירה חזקה שממשיכה לפעום בעוצמה גם כיום.

והוא לא היה לבד על הבמה. מעבר ללהקה המצוינת שליוותה אותו, אירח חנוך את אביב גפן, אורית שחף (סולנית היהודים) וטונה, שכל אחד מהם ביצע את השיר כמעט לבדו, כאילו סולו. זו הייתה הזדמנות עבור חנוך לנוח, אבל גם בעיקר לתת כבוד גדול לאמנים שבאו לכבד אותו בעצמם (ראוי לציין את הביצוע האדיר של שחף ל"הילדים של החיים", שהיה וואו אחד ענק). הוא לא היה לבדו גם כשהוא שר את "קח לך אישה", אותו ביצע במקור עם חברו הקרוב אריק איינשטיין ז"ל. זה לא הרגיש לרגע כמו מחווה, אלא ממש כמעין מחויבות טבעית של חבר ותיק שמלא בגעגוע.

המופע אמנם הוקדש ליום הולדתו העגול של אותו אלבום אגדי, אך באופן טבעי, במופע בן כשעתיים ורבע, הוא לא כלל רק את שיריו. כשלמוזיקאי כל כך מצליח, כל כך חשוב, כמו שלום חנוך יש אינספור שירים איתם הוא יכול להופיע פעם אחר פעם אחר פעם, התחושה היא שאין אפילו רגע דל אחד. "אהבת נעוריי" היה מינימליסטי ועדין; "נגד הרוח" היה מצמרר; "אדם בתוך עצמו" נגע ללב, "הדרכים הידועות" היה מלא בנוסטלגיה כובשת, "סוף עונת התפוזים" חשמל את הקהל כולו – המבחר רב כל כך, שקשה לדעת להצביע על נקודת שיא אחת במופע שכולו שיא אחד מתמשך.

זו הייתה חגיגה מסוג אחר. לא היו פה רגעים מלאי שופוני, אלא פשוט חגיגה של אמן שבא להופיע בפני קהל נאמן שהולך איתו דרך ארוכה מאוד, או אפילו כזו קצרה, אם מדובר בקהל הצעיר יותר. זה הקסם של שלום חנוך: הוא לא צריך סיסמאות. הוא יצר וממשיך ליצור מוזיקה שלא מזלזלת במאזינים שלה אפילו במעט, כזו שכובשת אותם לא משנה מה גילם. רגע לפני שיחגוג את יום הולדתו ה-79, הוא מבין שכל מה שצריך זה לבצע את השירים שלך בצורה הטובה ביותר, ושלפעמים הדבר החזק ביותר שאמן ותיק כמותו יכול לעשות זה לעלות על הבמה, לשיר – ולתת לשירים להגיד את מה שהם צריכים להגיד.

40 שנה אחרי, ואנחנו עדיין מחכים למשיח. מזל שהשירים עדיין כאן.