מהחימום של נינט ועד לפלצט של דן אורבך: ההופעה של הבלאק קיז הייתה מחשמלת

אחרי יותר מ-20 שנות פעילות ולמעלה מעשור של הצלחה, אמש (שני) התקיימה ההופעה הראשונה של להקת הבלאק קיז בישראל. ביני לבין עצמי, לא יכולתי שלא לתהות מה גרם להם להיזכר בנו אחרי כל כך הרבה זמן? כנראה שכסף. מצד שני, מה זה משנה כשהם נתנו הופעה כל כך טובה?

הערב נפתח בחימום של להקת "בום פם" ונינט טייב, בשתי הופעות מוצלחות שהרימו בהדרגתיות את האנרגיות והכינו את הקהל למאורע המרכזי. נינט, כהרגלה, הופיעה כאילו זו ההופעה האחרונה שלה, ועל אף שמדובר במופע מלא בשטיקים חבוטים של רוק'נ'רול (מכנסי העור השחורים, הנענוע הפרוע של השיער בזמן הסולו ותנועות הריקוד שמשלבות בין ג'אגר לדאלטרי) - נינט היא אחת מפרפורמריות הרוק הגדולות שהיו לנו כאן בשני העשורים האחרונים.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• עכשיו כבר מותר לגלות: נועה קירל תנחה את סטאר אקדמי ברשת 13
• פרסמתי סרטון של זוהר ארגוב שיצרתי באמצעות AI - האם אני חשוף לתביעה?
• שי המבר: "לא יודעת איך לשים בתוך המילים את מה שעובר לי בלב"

קצת אחרי 21:30, דן אורבך וחבריו עלו לבמה בלייב פארק בראשון לציון עם הקריאה הנרגשת "ערב טוב תל אביב!". הקהל הנהן בנימוס והמשיך לעשות כן בכל אחת מהפעמים שאורבך חזר על הטעות. נו מילא, הוא לא הראשון ולא האחרון לחשוב שראשון לציון היא מדינת תל אביב. ומכל מקום, כנראה שאף אחד מהנוכחים לא הגיע בכדי להתרשם מהידע הגיאוגרפי של אורבך.

הבלאק קיז פתחו את המופע עתיר הלהיטים והדיסטורשנים עם "I Got Mine" מהאלבום "Attack & Release" ומשם המשיכו ישירות ל-"Gold On The Ceiling", אחד השירים האהובים ביותר שלהם. אלא, שאחרי הפתיחה החזקה החל רצף מעט מייגע של שירים פחות מוכרים כמו "Your Touch" הוותיק ו-"It Ain't Over" (המעולה) מהאלבום החדש, לצד שיר חדש נוסף ושתי גרסאות כיסוי לשירי בלוז קלאסיים משנות ה-40 וה-50. בשלב הזה, ניכר היה כי החבורה שעל הבמה איבדה קצת את הקהל.

למרות זאת, הבלאק קיז נתנו 150% ממה שהם מסוגלים לתת וניגנו כל תו כאילו היה בשורה מהאל. באופן כללי, הרמה המוזיקלית של ההופעה הייתה גבוהה מאוד – וזה עוד לפני שהזכרנו את קולו הייחודי והמופלא של אורבך. בכל זאת, כאמור, מדובר בלהקה שמופיעה כבר יותר משני עשורים. חבריה יודעים את העבודה, יודעים מה הם באו לעשות וכיצד להפעיל את הקהל שלהם.

כשהסתיים החלק המעט משמים, הגיע רצף הלהיטים שכולנו חיכינו לו. זה התחיל מביצוע שקט ולא פחות ממופלא של "Everlasting Light". מעבר לגוון הנוסף שקיבלנו מקולו היפהפה של אורבך (ששר את כל השיר בפלצט שאליו הוא מגיע בקלילות), הביצוע השקט היה כמו נווה מדבר קטן ומוצל בתוך השמש הקופחת של סאונד הדיסטורשן והריפים הבלוזיים, שהם מנת חלקם של מרבית השירים במופע. הלהקה מאוד מחויבת לסטייל הזה, שהוא ללא ספק סימן ההיכר הגדול ביותר שלה, אבל רגעים כמו זה נותנים קצת אוויר ומרחב בין צלילם הדחוס של הגיטרות והתופים.

בהמשך, הגיעו ביצועים גם ל"Fever" ול"Weight Of Love" המופתי. מעבר להיותו אחד השירים הטובים ביותר של הלהקה, גם הביצוע הזה סיפק רגע שקט ומרובד יותר שנתן מקום להסדיר את הנשימה. גם כאן, כמו ב-"Everlasting Light", הקהל היה מהופנט. אלו היו רגעי שיא יפהפיים, שמעוררים את השאלה מדוע הלהקה לא משלבת יותר שירים כאלה בסט שלה. כי בסופו של דבר, אחרי 15 שירי רוק בלוזיים ורועשים, אנחנו לא באמת חייבים את הארבעה הנוספים. בעיניי, אם הבלאק קיז משלבים יותר מהשירים היפים והשקטים שלהם, כמו "All You Ever Wanted" ו"So He Won't Break" הלא פחות ממדהימים – זה היה משרת טוב יותר את המופע.

שיא נוסף בהופעה נרשם בביצוע ללהיט "Howlin' For You". אי-אפשר היה לפספס את השאגה של הקהל בכל פעם שאורבך שר את השורה החוזרת שעל שמה נקרא השיר, ואי-אפשר היה להתעלם מהקפיצות הנלהבות בהן פצח הקהל כשהחל הפזמון הקליט "דה דה דה דה דה". בשלב הזה של ההופעה, עם ההבנה שמדובר באלבום הטוב ביותר שלהם, הבלאק קיז שיגרו שיר אחרי שיר מ"Brothers".

כשהרצף הזה נגמר, הגיעה שעתה של מניירת ההופעות החיות המיותרת ביותר עלי אדמות, כמו הדודה שחייבת להגיד באמצע הארוחה "וואו, איזה שקט. כולם נהנים מהאוכל": הלהקה הודתה לתל אביב (שוב) ולקהל הנפלא וירדה מהבמה. בכנות, האם יש טעם להמשיך עם הקונבנציה הזאת? האם מישהו באמת חושב שמחיאות הכפיים הן אלה שיחזירו את הלהקה לבמה?

מכל מקום, דקה לאחר מכן הלהקה חזרה לשני שירים נוספים שנבחרו בקפידה לרגע הזה. לראשונה במהלך ההופעה, אורבך החליף את הגיטרה החשמלית המרובעת שלו בגיטרה אקוסטית, ובפריטות עדינות ניגן את "Little Black Submarines". להגיד שהקהל היה מהופנט יהיה עלבון לרגע הזה. הקהל השתולל - אמנם בדממה ובאופן סטטי לחלוטין - אבל הוא השתולל. זה היה ללא ספק הרגע המרגש ביותר אמש.

אחרי 20 שירים שנפרשו על פני כשעה וחצי והדרן אחד שנגמר בביצוע מרעיד ל-"Lonely Boy", חזרנו הביתה מרוצים ומסופקים. ובכל זאת, כמה דברים ברשותכם: המופע אמש היה חלק מסיבוב הופעות לקידום אלבומם האחרון של הבלאק קיז, "Dropout Boogie". עם זאת, הם ביצעו רק שלושה שירים מתוך האלבום הנ"ל - מה שמרגיש כמו תעודת עניות לאלבום, או לכל הפחות עדות להערכה שהלהקה עצמה רוחשת לו.

מה גם שקצת חבל שאורבך טרח לפנות לקהל רק כשציין את שם העיר שבה הוא חשב שהוא מופיע, ושלא היה יחס מעט יותר אישי לאלפי האנשים שהגיעו לצפות בו ובלהקתו. ועדיין, אחרי ההופעה שסיפק, אנחנו פשוט ניאלץ לסלוח לו. בתקווה שהם נהנו כמונו מההופעה, כל שנותר לאחל להם (ולנו) זה: בשנה הבאה בתל אביב הבנויה (אבל באמת בתל אביב, כאילו - בירקון).