מלנכוליה ורוקנ'רול: תיסלם והחברים של נטאשה נתנו הופעות שהיו חגיגה נוסטלגית מוצלחת
שתי הלהקות הוותיקות חתמו את "פסטיבל סאנסט" באמפי Max ראשון לציון, בצמד מופעים מלאי להיטים שבהם הם הרוו את צימאונו של הקהל הישראלי למופעים גדולים. שני ההרכבים מציעים סגנונות מוזיקליים שונים אחד מהשני, אך משהו בחיבור וברקע המשותף שלהם הראה שהם יכולים לתת "פייט" גדול גם לאמנים הצעירים שממלאים את האצטדיונים הכי גדולים בארץ
בזמנים שכאלו, את הופעות הענק של אמנים מחו"ל לצערנו כבר לא כל כך רואים בארץ. כשהקהל הישראלי צמא לתרבות ומוזיקה חיה, את מקומם תופסים האמנים הישראליים, שבאותה מידה שמחים להופיע עבור אותו קהל נלהב. והאמת, למה לא – מה רע בקצת ציונות ופטריוטיות? כך אפשר לראות אצטדיונים, אולמות ופארקים מתמלאים בהופעות של זמרים וזמרות צעירים, כגון נועה קירל, אושר כהן, עומר אדם ואודיה, אבל כפי שכולנו יודעים – החגיגה אינה מסתמכת רק עבור הדור הצעיר.
בהופעה כפולה שהתקיימה אמש (שבת) באמפי Max ראשון לציון, שסגרה את "פסטיבל סאנסט", עלו לבמה אחת אחר השנייה החברים של נטאשה ותיסלם, שתיים מהלהקות הגדולות ביותר שפעלו בישראל, שהצליחו לתת "פייט" לאמנים הצעירים עם אופי רוקיסטי, גם אם זה היה מנוגד אחד מהשני.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
הנטאשות היו הראשונים לעלות לבמה, והם נתנו הופעה ממגנטת ומלנכולית עם מיטב הלהיטים שלהם. המופע נפתח עם "פרדי על הבוקר", שהכניס את הקהל לאווירה נוסטלגית כבר בצליל הראשון. חברי הלהקה ניגנו בנונשלנט והמשיכו באווירה רגועה אך סוחפת אל "בדקה אחת שפויה". בשלב זה הקהל המנומנם מחא כפיים בנימוס, אך הצטרף בפזמונים. עם זאת, בשירים "יש זמן", "יש בך משהו שונה" ו"שני סיפורי אהבה קצרים" שהגיעו אחריו, אפשר היה לשמוע שהקהל התחיל להתעורר ולהיכנס לאט-לאט לעניינים. יש לציין כי חברי הלהקה לא עשו יותר מדי בשביל לעורר את הקהל, אך כן סיפקו מופע מוזיקלי משובח, כשהבולטים בחברי הלהקה היו דווקא הגיטריסט מיקי הררי (שניגן סולואים מצמררים ומדויקים) והמתופף ז'אן פול זימבריס, ששמר על נוכחות מרשימה כשתופף בקדמת הבמה.
לאחר חמשת השירים הראשונים של הלהקה, הקהל כנראה השתכנע שלא מדובר בהופעת חימום, וכשהגיע השיר "על קו הזינוק" – המעריצים החלו להתקרב לבמה ולשיר בקולי קולות את הפזמון המפורסם. באותה אווירה, הלהקה (שבעצמה התעוררה) המשיכה ל"עוד נגיעה", שלחלוטין כבש את הקהל. ארקדי דוכין נראה מעט אדיש בתחילת ההופעה, אך הדבר לא היה ניכר בקולו החד, ומהר מאוד אפשר היה לראות שההופעה מעניינת גם אותו. אולי האדישות הזאת היא רק לכאורה, וכמו מילות השיר שבא אחריו, "שברי את הטלוויזיה", – ההופעה רק עטתה על עצמה "פוזה מלנכולית". ואם במלנכוליה עסקינן, השיר "מלנכולי" התנגן והזכיר לכולם מה הופך את הלהקה הזו לכל כך מיוחדת – השילוב של רוק עם חגיגה מלנכולית מרתקת. מכאן ההופעה התקרבה לסיומה עם השירים שהחזירו את הקהל לעמוד על רגליו עם "אני אוהב אותך", "לא רוקד כשעצוב" (בגרסתו הפאנקית ומלאת הסולואים בה הקהל רקד, אז כנראה שלא היה עצוב), "קוק בצהריים" ו"עכשיו אני" הנהדרים. רק להקה כמו החברים של נטאשה יכולה לגרום לקהל לצעוק חזרה "חסר לכם אידיוט" בכזאת להיטות. את ההופעה חתמו עם "אם כבר לבד" הדרמטי ו"נאמר כבר הכול" שהשאיר טעם של עוד, אותו מילאו בהצלחה רבה חברי להקת תיסלם, שעלו לבמה מיד אחריהם.
את תחילת דרכה ואת פריצתה של החברים של נטאשה הם חייבים גם ללהקת תיסלם, אשר ראו בה פוטנציאל לפני שנכנסו לחיינו בסערה. דני בסן התרשם מהלהקה כששפט בתחרות להקות והמליץ לחברו ללהקה, יאיר ניצני, דאז מנכ"ל חברת התקליטים "הד ארצי", להחתים אותם גם ליזהר אשדות היה חלק בהצלחה זו, שכן הפיק את אלבומה הראשון של הלהקה, שנושא את שמה. עם כן, חיבור היסטורי ואולי גם רוחני שוכן בין הלהקות, אך פה פחות או יותר נגמר הדמיון, שכן בניגוד למלנכוליה והרוק הדרמטי של החברים של נטאשה, תיסלם חרטה על דגלה את הרוקנ'רול.
תיסלם עלו כרוח הסערה עם "בוקר של כיף" ו"מעשנים ביחד", שקיבלו אנרגיות לא צפויות. בסן התבלט במרץ הסוחף ויושי שדה התבלט במכנסיו המשובצים בריבועים שחורים-לבנים. אותה התלהבות נמרצת המשיכה עם "תפסיק לכוון אליי" (שהיה מאוד משעשע במשחקו של בסן עם המצלמה, שכיוונה אליו את מבטה לא פעם) ועם "כבר הסתיו עכשיו" ו"כלניות". הלהקה הוותיקה התבדחה לא מעט לגבי גילם של חבריה, על אף אותו פרץ אנרגיות ורוקנ'רול, ולאחר התמהמהות לפני השיר "חצבים פורחים", צחק בסן על המתופף סמי אבזרדל שהסתבך טכנית, באומרו כי הוא "עבר את השעה שלו".
אשדות שכיכב גם בשירתו וגם בגיטרה, הלהיב עם "כוכבים", שמיד אחריו ניגנה הלהקה את "פרצופה של המדינה" הנוקב, שמרגיש תמיד רלוונטי, גם אחרי 30 שנה. לקראת סיום ההופעה, בסן ציין בהומור שקהל היה עומד על כיסאות במופעים של הלהקה, והזהיר שהפעם הדבר באחריות הקהל. כשהוא ביצע את "לראות אותה היום", נראה היה שהאווירה דווקא נרגעה ואף הגיעה לרף מסוים של התרגשות, כשהקהל נענה לבקשתו הזמר להצטרף עם פנסי הטלפון הנייד שלהם לצלילי השיר.
את סיום הופעתה חתמה הלהקה עם רצף סוער ובועט של מיטב להיטיה – "עוד פגישה", "רדיו חזק" ו"תנו לי רוקנ'רול" – שחוברו יחד ולא השאירו אף מושב מיושב. הלהקה ירדה מהבמה וחזרה אליה די במהרה להדרן מרגש במיוחד, אינטימי ומרגש של "ככלות הקול והתמונה", שבוצע כמעט בא-קפלה, כאשר את מירב השיר ניגן אשדות בגיטרה (וניצני הצטרף עם אורגן ההאמונד), והיתר הצטרפו אליו בשירה קבוצתית.
החיבור בין שתי הלהקות הראה שלא משנה מאיזה עשור הלהקות או הזמרים או איזה ז'אנר הם מבצעים: כל עוד המוזיקה טובה, חיה ובועטת – הקהל יגיע לחוות, להתרגש ולהרוות את צימאונו למוזיקה ישראלית טובה.
