מהנוצות של גאגא ועד לבוקסר של ג'סטין: טקס הגראמי נראה כמו משחקי הרעב
טקס הגראמי השנה ויתר כמעט לחלוטין על חנופה, ובחר בבגדים כתירוץ לדבר על הכול חוץ מאופנה: בין מודעות עצמית, מינימליזם וניסיונות להזכיר לנו שהאייקונים שלנו עדיין צמאים לאהדת הקהל | ביקורת אופנה
הגראמי של 2026 לא הרגיש כמו ערב חגיגי במיוחד - אלא יותר כמו שיקוף לתקופה שאנחנו מצויים בה מבחינה תרבותית. מעט מאוד מהלוקים שנראו על השטיח האדום ניסו להחמיא, ורבים מהלוקים נראו כאילו הם מגיבים לעולם עייף וחשדן כלפי יופי - לשם יופי. זה היה טקס של קצוות: או שאתה לובש יותר מדי (דואצ'י), או שאתה לובש פיג'מה (ג'סטין) או שאתה לא לובש (צ'אפל) - פחות נוצץ, יותר מודע לעצמו.
האופנה השנה לא ניסתה להמציא טרנדים חדשים, היא ניסתה להצדיק את קיומה. חלק עשו את זה דרך עודף, חלק דרך צמצום, וחלק דרך חזרה לדימויים שכבר עבדו בעבר. השאלה הגדולה היא לא מה הם לבשו, אלא למה. ומכאן, הביקורת האישית שלי - לטוב, לרע ולמכוער:
ליידי גאגא: זו ציפור? לא. זו האלמנה השחורה
גאגא הגיעה כאילו היא יצאה מפאנם במשחקי הרעב, עם נוצות אימתניות ותחושה כללית של טקס קבורה - נושא שמתכתב עם האלבום האחרון שלה. גאגא לא מנסה להתחבב עלינו, זה לוק שמודיע חזרתי להיות מטרופה. אופנה ככוח, לא כחנופה. למרות שהיא הייתה יכולה להתחרפן הרבה יותר (נזכיר שבעבר היא לבשה שמלה מבשר אדום, הגיעה לטקס בתוך ביצת דינוזאור ועוד). מי שחיפש את ליידי גאגא של פעם מצא אזכורים, אבל מי שחיפש חדשנות - התאזב.
מה לבשה: שמלה שחורה דרמטית מכוסה נוצות, עם צווארון גבוה ושובל/טריין ארוך.
מי עיצב: Matières Fécales (שמלה מותאמת אישית).
באד באני: השפן הקטן שכח לסגור החולצה
באד באני הגיע במדי טוקסידו שחורים, עם תפר גדול ופתח בגב, לא מדובר בגב חשוף אלא בפתיחה מאחורה - עם דיטיילז של שרוכים רקומים שמוסיפים מבנה ותחושת גוף רחבה (מדי) וקלאסית.
לא מדובר בלוק קיצוני שתלבשו לערב שבו תזכו באלבום השנה, אלא בניסיון לא מוצלח לשמור על קלאסיות מבחוץ, ולעורר מחשבה מבפנים. האינטרנט דיבר עליו המון - אבל זו לא באמת פונקציה, וכבר ראינו מיליון פעמים חליפה כמו זו. לא יודע לא התחברתי.
מה לבש: טוקסידו קטיפה שחור במבנה “מחוך”/מותן מכווצת, עם אלמנטים קורסטיים/שרוכים שמדגישים את הגב והצללית (לא “גב חשוף” מלא).
מי עיצב: Schiaparelli, בעיצוב Daniel Roseberry (קאסטום).
צ'אפל רואן: לזאת שניצחה
בואו נשים את זה על השולחן: צ׳אפל רואן הייתה המתלבשת הטובה ביותר של הערב. כן, גם אם יש לי (ולא רק לי) בעיה קשה עם העמדות שלה, וברור לי שזה לא פרט שולי - אי אפשר לקחת ממנה את מה שהיא עשתה כאן. זה היה לוק נועז ברמות, כזה שלא רק חושף גוף אלא חושף ביטחון. לא ניסיון להיות פרובוקטיבית, אלא הבנה עמוקה של איך משתמשים בפרובוקציה כדי להבליט יתרונות, לחדד זהות ולהישאר בלתי נשכחת.
זה לא היה "free the nipple" בקטע עייף או צפוי - זה היה רגע שבו אופנה, גוף ובמה נפגשו בדיוק בנקודה הנכונה. בזמן שאחרים ניסו לייצר אמירה, רואן פשוט הייתה יחידה במינה. וזה ההבדל בין מי שמתלבשת בשביל הקהל - לבין מי שמתלבשת בשביל ההיסטוריה.
מה לבשה: שמלה שקופה בגוון בורדו/מרון, “נתלית” ויזואלית מטבעות פטמה (faux nipple rings), עם קעקועים זמניים גדולים על הגב להשלמת המראה.
מי עיצב: Mugler.
סברינה קרפנטר: כלות לשנת 2026 - רשמו לפניכן
סורי, אבל סברינה באה עם לוק שמדבר ישירות לצילומי המסך של חברותיי הבנות בפינטרסט: נקי, מחושב, רך, ולא חדשני במיוחד. אל תתבלבלו - לא מדובר כאן בתמימות, אלא באסטרטגיה. היא נראית כמו מישהי שיודעת שהרגע הזה נועד לייצר השראה לחלק מאוד ספציפי באוכלוסייה שנקרא כלות - ונותנת אותו במינון הנכון. בעיניי - הפעם זה לא עבד.
אבל, עם יד על הלב: קשה לי לשפוט שמלות כלה. משהו באזור הלבן, הטוהר, ו"הרגע הגדול" תמיד מנטרל ביקורת. סברינה נראית כאילו היא בדרך לחופה, אבל החופה היא השטיח האדום - כלה הוליוודית, מסרט ישן, עם מודעות מלאה לזה שהיא נראית יפה מדי, כמעט מלאכית.
יפה? כן. מרגש? פחות.
מה לבשה: שמלת “נייקד דרס” לבנה/אוף־וויט שקופה ועדינה, עם מחוך פרחוני/תיפורים מורכבים ושכבות טול מדורגות; עבודת חריזה של פנינים/חרוזים/פאייטים.
מי עיצב: Valentino (custom / Maison Valentino).
בילי אייליש: שכוייח
אמנם יצא לה האמצע המושלם בין טלי גוטליב לבחור ישיבה חרדי - אבל יש טוויסט. הבגדים עצמם סגפניים, כמעט שמרניים, התסרוקת הילדותית, והעיניים - אי אפשר שלא לצלול לתוכן. בילי שוב מוכיחה שהיא לא צריכה בד מעור או נצנצים כדי להיות מרתקת. האמירה חזקה, הבחירה אמיצה - ותאהבי אותנו כבר בבקשה.
מה לבשה: אנסמבל “פרפי” מפורק: ז׳קט וחצאית/סט מחויט דקונסטרקטיבי בשחור־לבן, עם עניבה, גרביים עד הברך ואקססוריז; כולל סיכת “ICE OUT”.
מי עיצב: Hodakova (קאסטום, מבדים ממוחזרים/עודפים).
הארי סטיילס: מכירים את בובת מר תפוח האדמה?
הבובה מ"צעצוע של סיפור", זו שאפשר לשים לה את הנעליים של גברת תפוח אדמה? אז ככה. הארי מתלבש טוב מאוד בדרך כלל, באמת, אבל הפעם החיבור בין החליפה לנעלי הבלט פשוט לא עבד. כל פריט בפני עצמו יכול להיות מעניין, אפילו חכם - אבל ביחד זה הרגיש כמו ניסוי. אולי אפילו גרעיני.
מה לבש: לפי מקורות אופנה מרכזיים, הוא לא עשה סיבוב שטיח אדום מלא, אבל הופיע בשידור בלוק של בלייזר ללא חולצה, ג׳ינס ונעלי בלט ירוקות־מנטה עם שרוכים/פפיון.
מי עיצב: Dior (custom), בלייזר “Bar jacket” בעיצוב Jonathan Anderson (כפי שמדווח בכתבות אופנה מהעולם).
ג'סטין ביבר: נמאסת עליי
דמות ה"אני לא רוצה להיות מפורסם ואני סתם זורק על עצמי משהו ובא אותנטי" כבר מעייפת מארץ המעייפות. זה מרגיש פחות כמו אמירה ויותר כמו התחמקות. אם כבר להיות מינימלי - תעשה את זה במוזיקה. תוציא שירים יותר טובים ומעניינים למשל, לכולנו יהיה קל יותר לזרום איתך, באמת.
מה לבש: בתמונה - בוקסר. בשטיח - אאוטפיט שחור מתואם לשטיח האדום: בלייזר אוברסייז מעל טופ שחור ומכנסיים שחורים; עם סיכת “ICE OUT”.
מי עיצב: לא מצוין במפורש (לגבי לוק השטיח האדום עצמו).
דואצ'י: אכן חרדה
דואצ’י באה עם הרחבה עירונית עליה. גליל שלם של בד שסחבה איתה, תרתי משמע. מדובר בלוק שמסרב להיכנס לפריים אחד, ודווקא בגלל זה אולי זה עבד לה. יש משהו כמעט מגוחך בגודל - אבל אולי זה גיחוך עם מודעות עצמית, וזה ההבדל בין עומס לבין הצגה. יפה - זה לא.
מה לבשה: שמלה/סט קאסטום עם מחוך וחצאית עם טריין ארוך במיוחד (13 פיט), עם רקמות/טקסטורות “בוהו” ופרטי לייסינג; שילוב גווני סגול־שזיף/כתום־שרוף.
מי עיצב: Roberto Cavalli (custom).
מיילי סיירוס: מתנדבת במקום אחותה לתוכנית ריאליטי שהורגים בה אחד את השני
יש לי רגישות יתרה למיילי סיירוס, ואני יודע שאני לא לבד. ולכן נסלח לה על הקטניס אוורדין שהיא דפקה פה — אבל אי אפשר לקחת ממנה את העובדה שהיא פצצה מהלכת. מיילי היא אייקון פופ ששרד יותר גלגולים מרוב הקריירות, והאופי הזה עובד באופן ישיר עם הבחירות הסטייליסטיות שלה - יוצא דופן, לטוב ולרע. וכן, היא גם אוהדת ישראל (כמו שאני אוהד האנה מונטנה).
מה לבשה: לוק “רוקנרול” לא־שמלה: ז׳קט עור שחור מעל טופ/חולצה לבנה, מכנסיים מחויטים/פליסה שחורים, כפפות עור, משקפי שמש, עקבים מחודדים — עם סיכה/ברוש גדול ובולט (כולל אזכור ל־“MC”).
מי עיצב: Celine.
בסופו של דבר, גראמי 2026 לא סיפק תשובות ברורות וזה בדיוק העניין. האופנה לא התכנסה ליופי מוסכם, אלא פיזרה סימני שאלה: מי עדיין אייקון, מי מנסה, ומי כבר עייף מהמשחק אבל ממשיך לשחק. היו כאן רגעים של כוח, רגעים של חזרתיות, ורגעים שבהם הבגד פשוט חשף את האדם שמתחתיו. זה לא היה טקס שמחפש מי מתלבש הכי יפה או נכון - אלא מי הכי נוכח במרחב. ומי שהצליח לעצבן, לבלבל או לגרום לנו לעצור - עשה את שלו.
ג'סטין ביבר הוכיח לנו השנה - בעולם שבו כולם מנסים להיות אהובים, לפעמים הדבר הכי חזק שאתה יכול ללבוש הוא חוסר רצון.