20 שנה ל"לייב 8": מופע המוזיקה שאיחד את העולם - אך לא הצליח לשנות אותו
פול מקרטני, אנני לנוקס ואלטון ג'ון חלקו במה עם קולדפליי ופינק פלויד, במופע עולמי שקרא למחוק את חובות אפריקה. המנהיגים הבטיחו שינוי, המבקרים טענו שמדובר בלא יותר מביחסי ציבור נוצצים, והיום, עשרים שנה אחר כך – נותרת השאלה כמה באמת הצלחנו להגשים?
לפני 20 שנה, ב-2 ביולי 2005, שמונה במות עצומות ברחבי העולם הפכו לבמת מחאה מוזיקלית בקנה מידה שעוד לא נראה עד אז. "לייב 8", שהוכרז רשמית רק כמה שבועות לפני כן על ידי הזמר והאקטיביסט בוב גלדוף, גייס שורת כוכבים עצומה ואינספור כותרות. בהתחלה הכתירו אותו כלי תקשורת רבים כ"לייב אייד 2", אולם גלדוף ועמיתו מידג' יור הקפידו להבהיר שלא מדובר בהמשך ישיר למופע מ-1985, אלא התחלה חדשה: מסע מתואם להפעיל לחץ פוליטי על המדינות החזקות בעולם – ה-G8 – ולדרוש מהן למחוק חובות ולפעול לשיקום אפריקה. ובכל זאת, אי אפשר לפספס את הדמיון בין שני האירועים: רבים מהאמנים שהופיעו ב-2005 תרמו את קולם גם במופע המקורי, בהם פול מקרטני, אלטון ג'ון, U2, אנני לנוקס, סטינג ופיל קולינס.
הקהל מילא את הערים במספרים שהפכו את "לייב 8" למופע צדקה חסר תקדים: בלונדון התכנסו כ-200 אלף איש, בברלין כ-150 אלף צופים הגיעו לשער ברנדנבורג, בטורונטו השתתפו כ-35 אלף איש, ובפריז כ-10 אלף הגיעו לאירוע. בסך הכול צפו בשידורים החיים יותר ממיליארד איש ברחבי העולם, והעצומה שהופצה באינטרנט גייסה יותר מ-30 מיליון חתימות – הישג שכמעט לא היה לו תקדים באותה תקופה.
המופעים עצמם שילבו הופעות שנכנסו מיד להיסטוריה – פינק פלויד התאחדה בלונדון בפעם הראשונה אחרי יותר מ-20 שנה, קולדפליי פתחה את האירוע הבריטי, .R.E.M וניל יאנג ניגנו בטורונטו, ובפילדלפיה עמדו U2 וסטיבי וונדר על במה אחת. בין שיר לשיר נשמעו קריאות ישירות למדינות ה-G8, שבהן נדרשו התחייבויות ברורות לתמיכה כלכלית ומאבק בעוני הקשה ובמגפת האיידס ביבשת.
"לייב 8" ניסה לקחת את הרעיון צעד קדימה: במקום להתמקד בגיוס כספים, המטרה הייתה להשפיע ישירות על המדיניות העולמית. שמונה המדינות החברות ב-G8 – ארה"ב, בריטניה, צרפת, גרמניה, איטליה, יפן, קנדה ורוסיה – היו אמורות להבטיח ביטול חובות ענק שהכבידו על כלכלות מדינות אפריקה ולהזרים השקעות חדשות בתשתיות, חינוך ובריאות. שבוע בלבד לאחר המופע, התכנסו מנהיגי המדינות לוועידת פסגה בסקוטלנד, והסוגיה עמדה במרכז הדיונים.
ההתחייבויות הראשוניות היו מרשימות – הגדלת הסיוע והפחתת חובות – אבל כבר ביוני 2006, דו"ח שהוציאו גלדוף ועמותת DATA התריע כי מרבית ההבטחות לא יושמו במלואן. ארה"ב, בריטניה, איטליה וצרפת אמנם הגבירו חלק מהסיוע שלהן, אך גרמניה שמרה על הרמה הקודמת - בעוד קנדה הפחיתה את היקף התרומות שלה. במקביל, מתקפת הטרור בלונדון שהתרחשה ימים ספורים אחר כך העבירה את תשומת הלב התקשורתית למקום אחר.
שני עשורים אחר כך, לא קשה לראות את הפער בין השאיפות למציאות. בחלק ממדינות אפריקה נרשמה התקדמות בתשתיות, בחינוך ובמאבק באיידס, אך באחרות העוני והמשברים הכלכליים נמשכים כמעט באותו היקף. היו מי שראו ב"לייב 8" "מפגן יחסי ציבור נוצץ", ואחרים טענו שזו הוכחה שהמוזיקה עדיין מסוגלת לעורר אחריות גלובלית – גם אם היא לא מספיקה כדי לייצר פתרונות מעשיים.
"לייב 8" לא הפך את אפריקה ליבשת משגשגת ולא מחק את העוני מהעולם, אבל הוא סימן נקודת שיא נדירה שבה מיליוני אנשים העזו לדמיין מציאות אחרת. בין כל ההבטחות שלא קוימו והכותרות שנשכחו, נותר זיכרון של ערב אחד שבו המוזיקה נשמעה כמו התחלה של שינוי. גם אם הוא לא התרחש כמו שדמיינו – הוא הותיר אחריו שאלה שלא איבדה מהרלוונטיות שלה: מה נדרש כדי שמילים ייהפכו למעשים?
