באד באני נשאר נאמן לעצמו גם במופע הגדול בעולם - וגרם לסופרבול להשתנות עבורו
דואט מפתיע עם ליידי גאגא, הופעות אורח קצרות של קארדי בי ופדרו פסקל ודיון על זהות אמריקאית: מופע מחצית הסופרבול של הזמר הפוארטו-ריקני הפך לאירוע תרבותי גדול יותר מזה שהיה על הבמה עצמה
מופע המחצית של הסופרבול הוא כבר מזמן לא רק מופע מוזיקלי, מדובר בטקס תרבותי. רגע שבו הפופ האמריקאי עוצר ומציג את עצמו לעולם. במשך שנים זה היה מצעד של דיוות פופ, הפקות ענק ופירוטכניקה: ליידי גאגא קפצה בנג'י מהגג, קייטי פרי נכנסה על נמר או ריהאנה שמילאה את השמיים באדום. בשנים האחרונות הבחירות באמנים כמו קנדריק לאמאר, אשר, ואפילו אמינם אולי היוו רמז מטרים לגיוון שאליו פונים המפיקים ובראשם - ג'יי זי. ובכל זאת, הבחירה בבאד באני השנה הרגישה מראש מעט משונה, ולא בגלל השפה, או בגלל המוצא, אלא כי הוא פשוט לא מגיע מאותה מסורת של מופעי פופ־מחצית גדולים.
עוד לפני ההופעה, התחושה הייתה שמדובר בבחירה שמבקשת לשנות משהו בפורמט. באד באני הוא אחד האמנים הגדולים בעולם, אבל הוא לא אמן של שואו במובן הסופרבולי הקלאסי. הוא לא נשען על קאמפ, לא על דרמה תיאטרלית, ולא על אותה מסורת של פופ שמזוהה כל כך עם הקהל הקווירי ועם המיינסטרים האמריקאי. דווקא בגלל זה הייתה סקרנות (ואולי גם חשש) לראות מה יקרה כשהעולמות האלו ייפגשו.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
כשהמופע התחיל, הדבר הראשון שבלט היה הוויזואליות. הבמה הייתה יפה ושונה מהרגיל - פחות מופע ראווה נוצץ ויותר עולם בימתי שמרגיש כמו מקום אמיתי. במקום קווים גיאומטריים ומסכי לד אינסופיים, הופיעו תפאורות של שדה קנה־סוכר, בית קטן שמזכיר שכונה בפוארטו ריקו, וסצנות קהילתיות שיצרו תחושה של זיכרון תרבותי. זה לא נראה כמו מופע סופרבול טיפוסי וזה כמובן היה במודע.
מבחינה מוזיקלית, ההופעה נבנתה יותר כסיפור מאשר כרצף להיטים. שירים כמו "Tití Me Preguntó","Yo Perreo Sola" ,"MONACO" ,"El Apagón" ו-"DtMF" הופיעו בתוך נרטיב אישי, כמעט אינטימי ביחס לגודל האירוע. זה לא היה מעין מצעד השירים המובילים ביותר של האמן במובן הקלאסי של הסופרבול, אלא משהו שניסה לשמור על זהות גם בתוך הפורמט הגדול בעולם.
ואז הגיעה ההפתעה של הערב: ליידי גאגא. הופעת האורח שלה הייתה מרגשת כמעט באופן אוטומטי אבל לא בגלל השיר, אלא בגלל מה שהיא מייצגת עבור מופעי המחצית עצמם. גאגא היא סמל של הסופרבול המודרני, של הפופ התיאטרלי והגדול. החזרה שלה לבמה הזו הייתה צריכה להיות הרבה יותר מכבדת וגדולה עבורה - הדואט של השניים, בעיבוד לטיני לשיר, יצר רגע מוזר מאוד. במקום שגאגא תביא את העולם שלה לבמה, היא נכנסה לעולם של באד באני. הבחירה הזו הייתה יפה, אבל גם מבלבלת. למה לא לבצע יחד שיר של באני? או לתת לה רגע שמזכיר את מופע המחצית האייקוני שלה? זו הייתה הופעת אורח שהרגישה יותר כמו מחווה לתרבות של באד באני מאשר כמו מפגש בין שני עולמות פופ. ועל כן חבל שבכל זאת רוסליה לא התארחה כי היא הייתה יכולה לשבת באופן מדויק על המשבצת.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
קארדי בי הופיעה לרגע קצר מדי וגם ריקי מרטין הצטרף בהמשך. האורחים היו שם, אבל הם לא השתלטו על המופע. מטרתם הייתה אחת - להשתלב במסר התרבותי והפוליטי של הערב. אפילו הופעות קטנות של סלבריטאים כמו פדרו פסקל על הבמה הרגישו כחלק מאותה חגיגה לטינית.
אחד הפרטים הקטנים שהפכו לשיחת היום היה דווקא הבגד. במקום אופנת עילית או קוטור, באד באני בחר ללבוש אאוטפיט של זארה וחולצת פוטבול עם שם משפחת אימו. זו בחירה כמעט אנטי-סופרבולית. במופע שבו הכל בדרך כלל מוגזם, הבחירה במותג נגיש הפכה לסמל של אותנטיות וזהות. כמו הרבה דברים במופע הזה, גם היא אמרה משהו בלי לומר אותו במפורש.
התחושה הכללית הייתה שמדובר במופע שמנסה לעשות יותר ממוזיקה. לא מחאה במובן הישיר, אבל גם לא בידור טהור. זה היה מופע על זהות, על שפה, על מקום. אפילו הסיום, עם מסר של אחדות, הרגיש כמו ניסיון לחבר בין קהל אמריקאי רחב לבין תרבות שמגיעה מחוץ למיינסטרים האנגלו-אמריקאי.
וזה גם המקום שבו התחיל הוויכוח. שעות ספורות אחרי ההופעה, הדיון הציבורי כבר גלש מעבר לבמה. ביקורת פוליטית, כולל מצד טראמפ, הפכה לחלק בלתי נפרד מהסיפור. מופע המחצית, שבדרך כלל נמדד לפי הופעה ויזואלית או ביצועים מוזיקליים, הפך לשדה דיון על זהות אמריקאית, על שפה ועל תרבות גלובלית. אפילו העובדה שבאד באני מחק את כל הפוסטים באינסטגרם אחרי ההופעה הפכה לחלק מהמיתולוגיה של הערב.
בסופו של דבר, קשה לשפוט את המופע הזה לפי הקריטריונים הרגילים של הסופרבול. הוא לא ניסה להיות מופע מחצית קלאסי - וזה לגמרי היה מכוון. הוא היה יפה, מושקע ומלא כוונה, אבל גם יצר תחושת דיסוננס. מי שמגיע לסופרבול כדי לראות פופ אמריקאי גדול אולי הרגיש מרוחק, ומי שמכיר את באד באני הרגיש שהוא נשאר נאמן לעצמו גם בתוך הבמה הכי מסחרית בעולם.
אולי זו בדיוק הנקודה. הסופרבול של 2026 לא היה רק מופע של באד באני, הוא היה רגע שבו האירוע עצמו ניסה להבין עד כמה הוא מוכן להשתנות. ובמובן הזה, גם אם זו לא הייתה הופעת המחצית הכי איקונית של השנים האחרונות, היא הייתה אחת המסקרנות שבהן.