גבריאל בלחסן, 1976-2013: כת הדיכאון נפרדת מהנביא

לפני שש שנים, אחרי תקופה ארוכה שבה האזנתי באינטנסיביות ל"בשדות" הנהדר של גבריאל בלחסן, נפרדתי ממנו.

מדי יום הייתי נכנס לאוטו בדרך למשרד, מכניס את הדיסק ויוצא מרצון למסע אל תוך הגיהנום, אל השנאה, האכזבה, נזעי החשמל, הזוהמה והמוות.

הקץ זעק משיריו של בלחסן. זה היה ההבדל בינו לבין יוצרי דיכאון אחרים, כמו אביתר בנאי למשל. אצל בנאי העצב תמיד מעט מתוק, בזכות היכולת שלו לתאר אותו בפיוטיות ובגלל קולו המלטף. בלחסן לא ליטף אף פעם. הוא הצליף, בעיקר בעצמו. בשלב מסוים הבנתי שיש לזה מחיר. כש"עתיד" ו"גם כשעיני פקוחות" יצאו התרחקתי מהם. חששתי להביט לתהום וליפול אליה יחד איתו.

אתמול, כשבלחסן הלך לעולמו בטרם עת, הופתעתי לגלות עד כמה נרחבת הייתה כת המאמינים הסודית שלו. זוהי מחתרת העצב. כמעט אף אחד מהחברים בה אינו סובל ממאניה-דיפרסיה, כמו בלחסן האומלל, אך מעל כל אחד מהם מרחפת או ריחפה עננה. הם מצאו בשיריו הבנה - מאוד לא ישראלית, יש לציין - לקשייהם, לחולשתם, לאנושיותם. אומללותם מצאה לה חברה.

עבור רבים מהם, בלחסן היה קודם כל חלק מ"אלג'יר", בעיקר זו של "מנועים קדימה" המופתי. בניגוד לאלבומיו של בלחסן, שבהם נע ונד בין שירה, זעקה ודקלום, האלבום השני של הלהקה מתלמי אליהו הוא יצירה מלודית, ששילבה בין רוק גיטרות רדיוהדי לטקסטים פוצעים.

את המאסטרפיס הזה פגשו אלפי נשמות שרוטות, שמצאו להקה ישראלית שכואבת בלי פוזה, בלי מסכות ובלי הגנות. מבחינת רבים מהם, רגע השיא של האלבום ושל הופעות אלג'יר היה דווקא "בתוך הצינורות", שבו לקח בלחסן את הבכורה מאביב גדג' בעל הקול הרך וגולל את חוויות טירופו.

אלא שב"בתוך הצינורות" קוטע את המונולוג של בלחסן סולו גיטרות קורע, אך גם נעים לאוזן. ב"כדורי הרגעה בדבש" המונומנטלי, לעומת זאת, הרחיב בלחסן את המשפט מתוכו, "זה משחק, משחק מתוכנן היטב,שלא כמו בחלומות, אתה צריך לנוע, לנוע ומהר מאש הצלפים מאש המחשבות", לכדי כתב תוכחה שנמשך ב-15 דקות. זו הייתה הטרגדיה שלו כאמן: שיגעון אמיתי, מיוסר וחולני, יכול להיות קומוניקטיבי עד גבול מסוים.

יש לזכור, שבמקרים מסוימים, כדי לבצע עם הלהקה את "בתוך הצינורות", השתחרר בלחסן למספר שעות מבית חולים לחולי נפש. אלבומיו הפכו מחתרתיים יותר ויותר, לא פרצו למרכז ולא נגאלו אפילו על ידי הכתבות שהציגו את קליטתו במשפחת אברהם וצופית גרנט כסיפור מהסרטים.

אין סופים טובים לסיפורים כמו זה של גבריאל בלחסן, ואולי ידענו זאת כשהתרחקנו ממנו ומשיריו. רצינו לשמור על עצמנו, ושכחנו לשמור עליו. עכשיו, כשהוא איננו, נותר רק לצטט את המילים שבהן הוא מסיים את "עץ אגוז": כוס אוחתו על הכל.