כמו רעם ביום בהיר: טומהוק העיפו את נוקיה באויר

מייק פאטון, הסולן הכריזמטי של "פיית' נו מור", "מיסטר באנגל" "פאנטומס" ואורח כבוד בארצנו, הנחית אמש לראשונה בישראל את הסופר-גרופ המוערץ שלו "טומהוק", בסיומו של סיבוב הופעות ראשון מזה עשור.

 

די בסקירה חטופה של הופעותיו של מייק פאטון בישראל כדי להבין עד כמה הוא מגוון: הוא הופיע כאן פעמיים באמצע שנות ה-90' עם "פיית' נו מור", בהופעות בלתי נשכחות בנמל חיפה ובסינרמה בתל אביב, ושב לכאן בספטמבר 2009 למופע האחרון בסבב האיחוד של הלהקה, בגני התערוכה.

 

בתווך הפציע כאן מספר פעמים באקספרימנטים שיועדו לקהל מעט פחות רחב, כמו הופעה בבארבי ב-2006 עם אמן האלקטרוניקה הגרמני כריסטיאן פנז ומופע משותף עם הסקסופוניסט האוונגרדי ג'ון זורן בהיכל התרבות ב-2008. לקינוח נחת בזאפה עם ההרכב מונדו קאנה, שבמסגרתו ביצע שירים מתור הזהב של המוזיקה האיטלקית - הכי רחוק מהרעש של פיית'. עכשיו חוזר הציוני האדוק הזה, שבמשך השנים הקים גם הרכבים כמו "לאבג'", "דילינג'ר אסקייפ פלאן" ו"פיפינג טום", שוב לארץ הקודש עם "טומהוק".

 

חמושים באלבום הטרי, שיצא בינואר 2013 "Oddfellows" הם הגיעו להיכל נוקיה- פאטון, הגיטריסט דווין דניסון, המתופף ג'ון סטנייר והבסיסט טרוור דאן. הלהקה הוקמה בשנת 2000 על ידי פאטון שחבר לדניסון ויחד התכתבו השניים על רעיונות מוזיקלים חדשים. הם הלכו על הכיוון הטבעי, מעין הבי מטאל אקספירמנטלי.

 

אלבום הבכורה של הלהקה שגם נושא את שמה נשמע כמו המשך ל"פיית' נו מור". האלבום השני שיצא ב-2003, "Mit Gas" היה קצת יותר אוונגרדי ואפל. האלבום השלישי שיצא בשנת 2007, "Anonymous" היה אלבום מחווה למוזיקה אינדיאנית. האלבום הטרי משלב בתוכו אלמנטים מהאלבום הראשון, עם להיט בועט של פיור רוקנרול כמו "Stone Letter" לצד כיוון אלטרנטיבי יותר ושירים כמו "I.O.U" ו- "White Hats / Black Hats".

 

 

 

 

לוק של סרסור מקסיקני, קול אלוהי

הקהל שהחל להצטופף בנוקיה לא חדש בזירת הרוקנ'רול. לבושים בחולצות באנגל ופיית' הגיע הדור המתבגר של שנות ה-90, עם כמה נספחים צעירים, לשמוע את האליל שלהם. הם הלכו אחריו כמעט בכל הרכב, כך הם טוענים בשיחות שנזרקות לחלל האויר מכל עבר, אז כשמדובר בהרכב כיפי כמו "טומהוק" לא היה כלל ספק בהגעתם.

 

יצאנו לדרך עם "דאב טריו", שלישייה אינסטרומנטלית מניו יורק שכוללת את די פי הולמס, ג'ו טומינו וסטו ברוקס במה שנראה כמו תמהיל של דאב ומטאל. החימום היה ארוך ומעט צורם ומיותר, אולי כי אחריו באה ציפיית אין קץ לפאטון. אחרי חצי שעה שנראתה כמו נצח- טומהוק עלו לבמה והחל מרגע הפצעתם עליה, הקהל לא יכל לשלוט בעצמו.

 

פאטון, כבר בן 45, פלוס כמה קילוגרמים, עולה בלוק הרגיל שלו, כזה שמזכיר סרסור מקסיקני אחרי יום עבודה ארוך, חולצה אדומה מכופתרת, שיערו משוח לאחור בג'ל ולמרות השנים הרבות שחלפו הוא יפה בדיוק כמו פעם. מדובר באיש שככל הנראה נצרב בתודעה, ובצדק, כאחד הסולנים הכריזמטיים ביותר של עולם הרוק עם כמויות סקס אפיל שזורקות באמצע הדרך צעירים ממנו. אבל הוא לא בא לפנק אף אחד, הו לא. הוא בא לגרום לאוזניים שלכם להתפוצץ מעונג.

 

הם פתחו עם "Mayday" המחשמל מהאלבום השני, המשיכו ישירות ל"Coward" ו"Oddfellows", בלי רחמים, בלי יומרות ובלי חנופה. הצרחות של פאטון הן לא פחות ממשמע קולו של אלוהים. הוא מרים את ההיכל באויר ומצליח להיות מדוייק והרמוני בו זמנית. אחרי הכל לא מדובר בילד שמתנסה לראשונה בגראולינג אלא בנסיך האופל בכבודו ובעצמו, ששולט במנעד הקולי שלו באופן מושלם ומעורר הערצה.

 

לא תמיד ניתן לומר שהסגנון מביא עימו זמרים גדולים אך המקרה של פאטון הוא שונה וייחודי. הקול האדיר הזה שלו יצליח ודאי לנפץ כל תקרת אולם באשר הוא. כמה יופי ועוצמה יש באיש הזה. הלהקה ממשיכה עם "POP1" ואז פאטון מחובר עמוקות לסמפלר שלו ומגיש את "Birdsong" בליווי ציוצי ציפורים שמשתלבים מצויין בתוך הכאוס הנהדר הזה.

 

פאטון מעלה הילוך ועובר ל"Rape This Day". לאחר מכן הוא מבקש מהקהל לשתוק, ממש לפני "Baby Let's Play" ואכן מקבל מהם דממת אלחוט. כעדר ממושמע, הילדים-מבוגרים האלה הולכים אחרי המנהיג שלהם, ספקטקל של איש אחד ומופלא שפשוט הגיע לתת עבודה. ואכן, זו ההופעה הכי פחות קומוניקטיבית של פאטון. מידי פעם הוא אומר "תודה" ולא מרבה לתקשר, נע בחלל הבמה בקופצניות מטורפת, כאילו זה עתה סיים תיכון.

 

אז הגיע "I.O.U" המצויין מהאלבום האחרון ואחריו "White Hats/ Black Hats" בהם פאטון עובד בשילוב מושלם עם הדיסטורשן של דניסון והמקצב הפסיכי של סטנייר. עשן ואורות אופפים את נוקיה וגם הקהל שבחר בכרטיסי ישיבה לא נשאר אדיש וקם על הרגליים, מנופף עם הידיים באויר בתחושת שחרור אמיתית.

 

 

 

 

"תל אביב, התחת שלי הורג אותי"

אחרי שסיים לקפץ כמו איילה מניח פאטון יד על החלק האחורי של גופו ומכריז: "תל אביב, התחת שלי הורג אותי". הקהל מריע, שאגות צחוק נשמעות מכל עבר. כל כך חיכינו לשמוע אותו אומר משהו, והוא יודע את זה, אז ודאי שיבחר בהומור האופייני שלו ויגרום לנו להמשיך ביחסי הפאסיב אגרסיב האלה איתו, להתאהב בו יותר.

 

הלהיט שהכי מזוהה עם הלהקה "God Hates Coward" מגיע, פאטון נותן את כולו. נדמה כאילו לא אכפת לו לרסק לגמרי את הגרון רק בשביל לסיים הופעה מוצלחת ומאידך הוא כל כך שולט בקול שלו שזה כנראה בלתי אפשרי. "השיר הבא הולך להיות השיר האחרון" מודיע פאטון. הקהל מוחה והוא מייד משתיק אותו: "כולנו נעזוב בקרוב. והכל יהיה בסדר". אם הוא אומר, הוא יודע. הלהקה מסיימת עם "Laredo".

 

תוך זמן קצר הם עולים שוב להדרן משובח. פאטון לוגם משקה שצבעו לא מותיר מקום לספק ומכריז בקול:"ערק!", כמו ישראלי אמיתי גם הוא התמכר לאניס שתדלק אותו במהלך כל ההופעה. המילים הבודדות שהוציא מפיו מעלות תהיות בקרב הקהל אך הגיוניות למדי כשמדובר בהופעה סוחפת שמשכה שעה וחמש דקות בלבד- מסע קצר, משתק וקולע. אחרי הלהיט הגדול של האלבום הנוכחי "Stone Letter" הלהקה מבצעת קאבר קאנטרי של ג'ורג' ג'ונס "Just One More" ומסיימת את הריחוף בעולם המקביל של פאטון, שברי המזל שבנו זכו לנחות בו אתמול.

 

הקהל נשאר לעמוד עוד דקות ארוכות אחרי שהלהקה יורדת מהבמה, צמא למגע הקסם שתם מהר, אולי מהר מידי, אבל השאיר אותנו עם טעם של עוד. לא משנה כמה פעמים יבקר מייק פאטון בישראל, הוא תמיד יספק ערב של ביצועים מושלמים, וירטואוזיות קולית ותחושת שכרון חושים שמנתקת מהמציאות. זריקת אדרנלין שלא מרפה גם ביום שאחרי.