אבולוציה של זיכרון

ההתחלה: אחדות לאומית מקודשת בדם

 השיר שמסמל יותר מכל את הזיכרון המובנה שאזרחי ישראל חונכו על פיו מאז קום המדינה הוא שיר "הרעות". את השיר כתב חיים גורי בשלהי מלחמת העצמאות והוא מעין יום זיכרון שלם בזעיר אנפין. גורי מהלל את הנופלים, את החברות ואפילו את יופיים החיצוני, בתיאור שמגיע לשיאו בפזמון האלמותי שמכווץ את כל מה שישראל תמיד רצתה להיות ואפילו חשבה לפרק זמן מסוים שהיא הגשימה - " אך נזכור את כולם/ את יפי הבלורית והתואר/ כי רעות שכזאת לעולם / לא תיתן את ליבנו לשכוח/ אהבה מקודשת בדם/ את תשובי בינינו לפרוח".  אמנם נכתבו שירים רבים על מלחמת העצמאות לפני ואחרי שיר הרעות (רבים מהם על ידי גורי עצמו כמו "באב אל וואד"), אבל אף אחד מהם לא הצליח להגיע למעמד האיקוני שלו.

 

שיר נוסף שמתייחס לנופלים באופן קולקטיבי הוא "מי שחלם" שכתב דידי מנוסי ללהקת גייסות השריון בעקבות מלחמת ששת הימים. אבל כאן כבר נוצר סדק קטן בפאתוס הקולקטיבי שאפיין את שיר הרעות, וישנה התייחסות מסויימת למחיר האישי ששילמו הלוחמים ולמה שלא יזכו עוד לראות: "וההרים עוד בוערים באש זריחות/ ובין ערביים עוד נושבת רוח ים/ אלף פרחים עוד משמחים כל לב בשלל פריחות/ מי שהלך הוא לא יראה זאת לעולם". עם זאת, בתקופה הזו, גם כשניסו לפנות לפן יותר אישי, מדובר היה באישי שמסמל את הקולקטיבי, כמו למשל שני החברים בשיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר" שכתבה נעמי שמר: "אנחנו שנינו מאותו הכפר/ אותה קומה, אותה בלורית שיער/ אותו חיתוך דיבור מה יש לומר/ הן אנחנו מאותו הכפר". אלה הם שני צברים מיתיים שההבדל היחיד בינהם, על פי השיר, הוא שהאחד נותר חי והשני מת בקרב.

 

שירי זיכרון נוספים שהיו נהוגים בראשית ימיה של המדינה בחרו לתאר את הקרבות עצמם ואת גבורת החיילים בתוכם. כאלה הם למשל "בלדה לחובש" שכתב דן אלמגור (לא נכתב על קרב ספציפי אך תיאוריו דומים למקרים רבים שאירעו במציאות) ו"גבעת התחמושת" שכתב יורם טהר-לב. אם שיר "הרעות" הופך את המוות למשהו נקי וקדוש, השירים הנ"ל כבר מקרבים אותנו אל קרקע המציאות.  אנחנו פוגשים את הדמויות עצמן - החובש או הלוחמים בגבעת התחמושת - ולא רק תיאור כללי של "יפי בלורית ותואר". ואנחנו מגלים שגם אם המוות הוא הרואי ויש לו תכלית, עדיין מדובר במציאות קשה ובלתי נסבלת ("בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום" אומר הדובר בשיר "גבעת התחמושת").

 

גילויים ראשונים של מחאה

 על אף השוני המסוים בין השירים שתוארו לעיל, יש להם דבר אחד משותף - החיילים המתוארים בהם הם גיבורים שלוחמים במלחמה צודקת, והמוות שמתו בדמי ימיהם הוא המחיר הכבד שהם ואנחנו נאלצים לשלם על מלחמת החירות שלנו.

אולם כבר בעשור הראשון והשני לקיומה של המדינה, החלו להשמע קולות מחאה ראשונים שביקשו לפוצץ את אשליית הגבורה הטהורה ואת צדקת המלחמה.

 

התופעה החלה בשיר "אליפלט" שכתב נתן אלתרמן כעשור לאחר מלחמת תש"ח ובו תיאר את האנטי-גיבור של המלחמה - לא יפה בלורית ותואר ולא לוחם אמיץ וקשוח. אליפלט נקלע לתוך אש המלחמה כי הוא פועל בתמימות וטמטום מסוים ("וכיוון שאין אופי במיל לו/ הוא זחל כך ישר מול האש") - לא החומר שממנו קורצו גיבורים. אבל אלתרמן הופך אותו לגיבור בעל-כורחו וטוען שגם אם חבריו ומשפחתו לא הבחינו בגבורתו, בשמים ראו זאת היטב: "בלילה חבוש קסדת פלד/ אט ירד המלאך גבריאל/ וניגש למראשות אליפלט/ ששכב במשלט על התל/ הוא אמר: אליפלט אל פחד/ אליפלט, אל פחד וחיל / במרום לנו יש ממך נחת/ אף שאין לך אופי במיל". ובכל זאת, על אף שמדובר בשיר חתרני, הוא עדיין שיר הלל לגיבור מלחמה (גם הוא גיבור חריג וגם אם מעורבים כאן אלמנטיים דתיים שנעדרים משאר שירי הזיכרון של התקופה) וככזה התאפשר לו להתקבל בהבנה על ידי הקהל בארץ.

 

לעומת המחאה השקטה של אליפלט, אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו שני שירים שכבר לא היללו שום גיבורים, אלא הגחיכו את תכליתה של המלחמה ואת רגשות הגבורה שהתלוו אליה. הראשון הוא "ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל שהגיב בזמן אמת ל"ירושלים של זהב" של נעמי שמר שהפך להמנון הבלתי רשמי של המלחמה. אריאל נהנה לנעוץ סיכה בבלון הנפוח ("ירושלים של ברזל/ ושל עופרת ושל שחור") ולהראות את התוצאות האמיתיות של של כיבוש השטחים החדשים ("הגדוד, רגום, פרץ קדימה/ דם ועשן כולו/ ובאו אמא אחר אמא/ בקהל השכולות"). בדומה לו בחר חנוך לוין להעלות כשנה אחרי המלחמה קברט סאטירי בשם "את ואני והמלחמה הבאה", שמתוכו התפרסם השיר "שחמט" - שיר שמדמה את המלחמה למשחק שחמט ובכך מדגיש את האבסורדיות של המוות במלחמה: "לאן הלך ילדי/ילדי הטוב לאן ?/ נפלו חיל שחור וגם לבן/ לא יחזור אבי/ אבי לא יחזור/ ואין חייל לבן ואין שחור/ בכי בחדרים ובגנים שתיקה/ על לוח ריק רק מלך ומלכה". לוין אף כתב באותן שנים את השיר "חייל של שוקולד" ("אחי איש אמיץ היה על משמרתו נפל/ חדרי ליבו פתוחים עכשיו לעשב ולטל/ היה לו לאחי דם אבל הדם אזל/ לא ישיבנו עוד אפילו צו הגנרל")  ל"חלונות הגבוהים", אך הוא נפסל לשידור בגלל מה שהוגדר כ"רגישות פוליטית".עם זאת צריך לומר כי השירים הנ"ל לא התקבלו על ידי הקהל בזמן אמת והשפעתם ניכרת בעיקר בדיעבד.

 

השבר הראשון: מלחמת יום כיפור חושפת ישראל אחרת

השבר הגדול הראשון בתולדותיה של המדינה אירע לאחר מלחמת יום כיפור. ההתפכחות מ"האופוריה" הידועה לשמצה בעקבות מלחמת ששת הימים, החלה להתבטא גם בשירים. השיר "היכן החייל" שכתב אביהו מדינה בשנת 1975 וביצעה אהובה עוזרי, מצביע על שתי מגמות חדשות במוסיקה הישראלית בכלל ובשירי הזיכרון בפרט - הקינה האישית של האם על בנה החייל, והעובדה שמדובר בשיר "מזרחי" מובהק.

 

השיר הרצוף בסימני שאלה (היכן החייל שלי? / היכן החייל שלי? / מתי ארוץ לקראתו? / מתי אחוש את ידו? / היכן החייל שלי? ") ממחיש את התפתחותה של החברה הישראלית; לא עוד רעות מקודשת בדם ואוטופיה לאומית, כי אם אֵבֶל קשה של אנשים אמיתיים שמאבדים את יקירהם; לא עוד "אופוריה", כי אם "מחדל" ו"אוזלת יד" של ההנהגה; לא עוד פסנתר ואקורדיון, כי אם דרבוקה.

 

"היכן החייל" הוא אמנם לא השיר הראשון שמזכיר את האם המבכה על מות בנה, אבל אם נשווה אותו לשיר דוגמת "מה אברך" שכתבה רחל שפירא אחרי מלחמת ששת הימים, נראה שהוא הרבה יותר ישיר, פשוט, מקומי, לא אלגורי ולא מטאפורי. רק אמא שרוצה שבנה ישוב לחיקה. אבל השיר הזה, שהוא שיר הנושא מאלבום הבכורה של עוזרי, לא הושמע בתחנות הרדיו המרכזיות, אלא החל זרם מוסיקלי מחתרתי חדש שכונה בשם - "מוסיקת הקסטות". לכן, על אף הסמליות שלו והמהפכנות שהוא מייצג, הוא למעשה לא השפיע על רוב האוכלוסיה בזמן אמת.

 

שיר נוסף שיצא בתקופה זו הוא "הנסיך הקטן" שכתב יהונתן גפן, אך הוא דווקא מתייחס לתקופת שירותו של גפן כחייל (כעשור לפני כן) ומספר על חברו לנשק שנהרג מאש כוחותינו במסגרת אימון. גם כאן ניתן לראות שהשבר בחברה הישראלית אפשר את יציאתו של הפן האישי במסגרת השכול. לא כולם מתים גיבורים, וכשיש נשק ואימוני מלחמה, לפעמים נהרגים חיילים גם בשוגג ולא כגיבורים בקרב. 

 

בעקבות מלחמת יום כיפור, אם כן, שירי הזיכרון, כמו החברה הישראלית כולה, החלו לעבור הפרטה. ההפרטה מתבטאת לא רק בנושאי השירים, אלא גם ביוצריהם. בשנים הראשונות לקיום המדינה רוב היצירות עודדו, מומנו והופצו על ידי הצבא וגופים ממסדיים אחרים, ואילו בשנות ה-70 אנו עדים ליותר ויותר שירים שנכתבים ללא הזמנה ומופצים ללא תיווכם של המדינה והצבא. 

 

השבר השני: מלחמת יש ברירה זורעת זרעי פורענות

 ההשפעה של מלחמת לבנון הראשונה הייתה עמוקה מאד, אבל היא חלחלה לפן היצירתי רק הרבה שנים אחרי שהסתיימה. ישנם שירים רבים ויצירות אמנות אחרות (סרטים, ספרים) שנכתבו על מלחמת לבנון הראשונה  עשר ועשרים שנה אחרי שנגמרה. בזמן אמת היה שיר אחד שהיה אהוב במיוחד על החיילים ששירתו בלבנון והוא - "אל תדליקו לי נר" של להקת  'הקליק'. זהו אמנם לא בדיוק שיר שעוסק בזיכרון, אלא דווקא בנסיון לדחות את המוות שאורב בכל פינה, אבל גם לפן הזה יש חשיבות ביחס לזיכרון: "המוות די בטוח, הוא אורב בפינה/ לא קוטף, לא לא לא, לפי הזמנה/ לפגישה שקבעתם הוא החליט לאחר/ לא צריך שתדליקו לי נר".

 

שיר שדווקא כן הושפע מהמלחמה עצמה ויצא בזמן אמת היה "הביתה" שכתב אהוד מנור בעקבות מקרה שקרה לירדנה ארזי כשהופיעה לחיילים במלחמה. הופעתה של ארזי לוותה בכמה תקריות בהן נשקפה סכנה ממשית לחייה, בין היתר כשמצאה עצמה בווילה ממולכדת דקות אחדות לפני שפוצצה וכשהשיירה בה נסעה עברה בנתיב בו התפוצץ כמה מטרים לפניהם מטען חבלה. השיר יצא לרדיו וליבה ויכוח סוער ביחס להימצאות הצבא בלבנון כיוון שקרא לחיילים לחזור הביתה משדות הזרים : "הביתה, הביתה/ באה עת לחזור/ מן ההרים/ משדות זרים".

 

עם זאת, בתקופה הזו כמעט לא נכתבו שירי זיכרון במתכונת שהכרנו עד שנות ה-70. היצירות עברו לעסוק באופן אישי ופרטי במלחמות ובהשלוכתיהן, והנופלים עצמם כבר לא נתפסו כגיבורים ולרוב כלל לא הוזכרו בשירים. גם להחלטה של הרמטכ"ל רפאל איתן על פירוקן של הלהקות הצבאיות בשנת 1978 נודעה השפעה רבה על עיצוב שירי הזיכרון.

 

מאז ועד היום

 אחרי מלחמת לבנון הראשונה החברה הישראלית הפצועה הייתה כבר קשובה יותר לנימה ביקורתית בשירים ויכולה הייתה לקבל לתוכה ביתר קלות את להקות הרוק שפרחו כפטריות אחרי הגשם, במיוחד עם הכניסה לשנות ה-90. זה התחיל עם להקות כמו תיסלם, בנזין, משינה, פורטיסחרוף ועוד, שעצם פעילותן הכשירה את הקרקע לשפה שונה בשירים שגם עסקו בנושאים שונים מבעבר;  וזה המשיך עם גל של זמרים ולהקות רוק (כמו "איפה הילד", "כרמלה גרוס וגנר", "זקני צפת", "מופע הארנבות של דר' קספר" וכו') שאחד מנציגיהם הבולטים, אביב גפן, בחר לבקר בשיריו בין היתר את הלאומנות הישראלית ואת פעילויות הצבא בשטחים, ובשלב מסוים אף קרא לסרבנות ("טוב למות בעד עצמנו").

 

הגל הזה, שהשפיע על רבים מהצעירים בישראל וזרע אצלם מחשבה נון-קונפורמיסטית, נשטף כעבור כמה שנים על ידי גל מנוגד, קונטרה-רבולוציונרי, שהעלה על נס מוסיקת פופ שמרנית. אחת הנגזרות של הגל החדש הייתה המוסיקה ה"ים תיכונית" שהחלה לפרוח ולהתמקם בלב המיינסטרים הישראלי אחרי שנים של הדרה וקיפוח. בתוך כל השינויים הללו, שירי הזיכרון התנפצו לכל עבר. שלמה ארצי שר ב"חום יולי אוגוסט" שיצא בסוף שנות ה-80, על זכרונות העבר שלו מתקופת הצבא (קצת אחרי מלחמת ששת הימים) כשהוא שוזר בהם את ההווה שלו: "את מה שאני זוכר מזה אני רושם/ מרחפים באלונקות שניים בלי שם/ בזמן האחרון אצלי תמונות חוזרות משם/ בזיכרון המעומעם שלי היום/ מסך כבד של מלחמות והזיות". בתחילת שנות ה-90 כתב שמואל הספרי את "חורף 73" שחוזר אל מלחמת יום כיפור ובא חשבון עם ההבטחות השלום שהבטיחו קברניטי הדור הזה לדור החדש שגדל בארץ ("הבטחתם יונה/ עלה של זית/ הבטחתם שלום בבית/ הבטחתם אביב ופריחות/ הבטחתם לקיים הבטחות/ הבטחתם יונה").

 

 גם שאנן סטריט מלהקת "הדג נחש" חוזר לעברו בשיר "זה לא אני" שנכתב בעקבות מות חברו בתאונת בט"שית בשנת 1991 (השיר יצא ב-2003) הוא יוצא נגד אוזלת היד במציאת האחראים לתאונה - מהחיילים הפשוטים, דרך ראשי המערכת ועד הציבור הישראלי כולו שמתחמק מאחריות - "זה לא אני, אומר הציבור הישראלי/ שעדיין שולח את ילדיו לחזית/ שלא שואל יותר מדי כי הוא מזמן הפנים/ שישראל קטנה מוקפת אויבים/ שנשען מיוזע על מצבה בגליל/ תר אחר חלקה נוחה מושלמת בשביל הגריל/ שצופר בפקקים ומחטט באף/ מציץ בכותרת ומעביר עוד דף/ אז מי אשם במוות של ניר? /  התשובה תישאר תמיד תלויה באויר". כולם שירים שמתייחסים אל העבר מתוך הפן האישי של ההווה.

 

דווקא המוזיקה הים תיכונית- שאהובה על הלוחמים ומזוהה עם פטריוטיות - לא מנפקת כמעט שירי זיכרון. שני שירים עיקריים מהז'אנר מזוהים עם זיכרון חיילים; הראשון  הוא "כשהלב בוכה" שכתב יוסי גיספן שנת 2001  בעקבות אירוע הלינץ' ברמאללה (ביצעה במקור שרית חדד) והשני הוא "אם יש גן עדן" שכתב דורון מדלי בעקבות ספר באותו שם (שכתב רון לשם ועוסק בפלוגת חיילים ששירתה במוצב הבופור וחלק מחייליה נהרגו). אבל שני השירים נוגעים באופן עדין ומינורי ולא צוללים לתיאורים ספציפים או אמירות חדות בנושא.

 

כאמור, אחרי מלחמת יום הכיפורים ובעיקר אחרי מלחמת לבנון הראשונה, בתהליך איטי והדרגתי, נפרצו גבולות הזיכרון הקולקטיבי ורוב שירי הזיכרון שנוצרו מאז נכתבו מנקודת מבט אישית; בין אם מדובר בשירים מנקודת מבט תיאורית-מתבוננת כמו "הופעת מילואים" של אהוד בנאי, שירים ביקורתיים כמו של להקות הבילויים ("שאול מופז" ו"תנשב רוח"), או שירים שנכתבו מנקודת מבט אישית של לחימה (עידן עמדי - "כאב של לוחמים") ושכול (עמית פרקש - "מיליון כוכבים" שנכתב על אחיה שנפל), אף אחד מהיוצרים כבר לא מסוגל ולא רוצה לנקוט בנימה דומה לנימה הקולקטיבית שאפיינה את יוצרי שירי הזיכרון הראשונים. יחד עם פירוק הלהקות הצבאיות ב-78' (ועוד שלל אירועים כמו המהפך הפוליטי, העלייה הגדולה מרוסיה ורצח רבין) נסתם אט אט הגולל על מפעל הזיכרון הקולקטיבי ונותרנו בעיקר עם שירי זיכרון אישיים, מציאותיים, שמתייחסים למות הלוחמים כפי שהוא באמת: מתסכל, פעמים רבות מיותר ובעיקר עצוב מאד. נראה, אפוא, כי מכל התחומים בישראל שעברו הפרטה במשך השנים, הפרטת מפעל הזיכרון גם אם לא כּוּונה ביד מכוון היא מהמוצדקות ביותר.