אחרי חיים חפר: נשארנו עם החאפלה

היום נפרדנו מאחד מגדולי המשוררים העבריים של מדינתנו הקטנה. מאז שנודע לי על לכתו של חיים חפר אני לא יכול שלא להפסיק ולשאול את עצמי עם מה נשארנו בעצם? קשה לעשות השוואה חד משמעית בין המוזיקה של אז והמוזיקה של ימינו, אבל אני לא יכול שלא לתהות, בין שירי החאפלה לאהבה המתקתקה, האם לפלייליסט הזה ייחלנו?

חיים חפר היה ללא ספק אחד מעמודי התווך של הזמר העברי וגם של התרבות הישראלית. הוא השאיר מאחוריו מאות שירים ששזורים במרקם הדק של החיים הארצישראליים והצליח לתאר במילים פשוטות את הסיטואציות הסבוכות והמורכבות ביותר שהיו בתולדות המדינה. יחד עם מנגינות מופלאות של מיטב המלחינים הוא הצליח להביא את רגעיה הקשים של המדינה בפשטות כובשת אל התודעה שלנו.

שירים כמו "הוא לא ידע את שמה", "הן אפשר", "שקיעה נוגה" וגם שירים מודרניים יותר כמו "למה ליבך כמו קרח" הצליחו ועדיין מצליחים לחדור אל ליבי ולרגש אותי בכל פעם מחדש. חפר לא היה רק משורר ופזמונאי אלא גם איש תרבות, לוחם ואיש הארץ. אני חושב שאפשר לקרוא לו גם צייר, כיוון שדרך יכולת שזירת התיאורים הקסומה שלו, הצלחנו אנחנו, הדור הצעיר, לחוות את החוויות שליוו את המדינה בשנותיה הראשונות גם ממרחק של דורות.

המוזיקה שמלווה את פסקול חיינו הפכה להיות כמעט רדודה וחסרת משמעות

חפר, שהיה ממקימי הצ'יזבטרון, הלהקה הצבאית הראשונה, הוא האיש שיזם את הקמת הלהקות הצבאיות ובכך הפך אחראי לשורה ארוכה של זמרים, יוצרים ושירים שכבר 64 שנים מקשטים את הפסקול הישראלי.

אז מה קרה לנו בדרך? בזמן האחרון נדמה לי שהמוזיקה המרכזית שמלווה את פסקול חיינו הפכה להיות כמעט רדודה וחסרת משמעות. לפעמים אני חושב שפשוט עברנו להקריב על מזבח החאפלה והקצב את חדוות היצירה וחשיבות המילה.

בעיניי, מותו של חיים חפר, בדומה למותם של יוצרים גדולים אחרים, הוא סימבולי ובא לסמן עבורנו את הצורך לחזור לימים בהם למילה הייתה חשיבות, ולמוזיקה היה עומק. לימים בהם ליצור תקליט היה לוקח שנים ולא ימים, וזאת למרות החידושים הטכנולוגיים המבורכים בתחום. הלוואי שנשכיל כעם לקחת את המורשת המפוארת של חפר, את המילים החודרות במשמעותן את הלב ולהמשיך להביא אותן אל המוזיקה הישראלית גם היום. הן אפשר, שיהיה זה פשוט גם מחר.

>>> חיים חפר: שירים שאהבנו