אור הירח בקיסריה • על ההופעה של אביב גפן

אז אולי זו היתה ההתרגשות או אולי האוויר הנעים של חופי קיסריה שהציף את האמפי כולו ברוחות מלטפות, אבל הכל היה רגוע ונעים כזה. נדמה היה שאביב התבגר רגע לפני ההופעה. כאילו הגיע לנקודת שיא שאותתה לו לעצור לרגע, לקחת אוויר - לנשום את הרגע. לעכל. לחוות את התהילה שהתעצמה בשנה האחרונה, להביט מבעד לאורות המסנוורים על קהל חזק ומחבק.

אז המסע הארוך והמורכב הזה הגיע אתמול לקיסריה. על הבמה שהפכה בשנים האחרונות למקדשם של אייל, דודו, הדודו השני ועומר, עמד אביב בפעם הראשונה בחייו ובמשך שעתיים וחצי חישמל את האוויר. עם מכנס חייתי משהו, גופייה שנשארה על הגוף זמן רב מהצפוי, שרשרת ענקית וצלליות כהות שמכסות את העיניים הוא עמד ושר וחישמל. וריגש. כבר ציינתי שהיה מרגש?

בין הזיקוקים (מודה, היו כמה מרשימים) והאורות המתחלפים, שרנו, צרחנו, נזכרנו, התיישבנו, התלהבנו, נעמדנו, שוב התיישבנו ושוב התרגשנו ואז, קצת לפני סיום, הגיעה הירידה הטריקית מהבמה (מתברר שגם אצל אביב יש ירידה לצורך עלייה) והוא הגיח פתאום מתוך הקהל - אי שם למעלה, בשורות האחרונות של האיצטדיון. הוא שר וירד אל עבר הבמה מלווה, בשני בריונים שהדפו במיומנות את מי שניסה להושיט ידיים מזיעות ולגעת לרגע באושר, עד שהגיע למושבים הקדמיים ופגש בבן שלו, דילן. יורש העצר הצעיר עמד שם נטול חולצה, ממש כמו אבא, וטיפס על ידיו כמו שהוא כנראה רגיל. אז מה אם זו הופעה בקיסריה. אביב שר, הרים אותו, חיבק ונשק לו. 4,000 סמארטפונים תיעדו את הרגע הזה. קיטש במיטבו ועדיין, מרגש.