מנגנת על העצבים • איך נינט טייב בהופעה?

מלווה בים של דמעות, נינט חרכה את הגרון וקרעה את הלב בהופעת ההשקה של האלבום החדש שלה, "Sympathetic Nervous System", אמש (שלישי) במועדון הבארבי בתל אביב. 10 שנים אחרי הזכייה בעונה הראשונה של "כוכב נולד", פרצה סוף סוף חיית הבמה האמיתית מתוכה. נכון, היכולות הווקאליות והכריזמה היו שם תמיד, אבל עכשיו נראה שגם הלב נמצא במקום הנכון. האלבום החדש לא נשמע עוד כמו ניסיון להוכיח משהו לעולם. מדובר בתוצר בועט של מסע ארוך, כנה וכואב.    

בצדק, ואולי ממש לא, נינט התמודדה בשנים האחרונות עם קהל חשדן משני עברי המתרס. מצד אחד היה הקהל הוותיק, שהעריץ בצורה כמעט עיוורת את המאמי הלאומית שנבנתה על ידי מכונת יחסי הציבור המשומנת של קשת על שלל נספחיה. בצד השני נמצאים "אניני הטעם", חובבי המוזיקה האלטרנטיבית שנוטים לסלוד בצורה אוטומטית מכל מה שמריח כמו תוצר מסחרי - בטח כשמדובר בפליטת ריאליטי.

כך שבעוד שהקהל הישן כעס על המאמי שהחלה לשיר חומרים קשים לעיכול, הקהל החדש אליו פנתה לא רצה להודות שהוא מאמין לנינט החדשה. קחו את הסיטואציה הזאת ותוסיפו את מערכת הלחצים שבה נתון פליט ריאליטי ברמה של נינט, ותקבלו מתכון כמעט בטוח לחיים מלאי ייסורים ואולי גם נטייה להרס עצמי. כלומר, חומר דישון מעולה לאדמה שממנה יכולה לצמוח אמנות אמיתית. 

מסירה את המסיכות

נינט יוצאת לדרך כשהיא מלווה בגיטרה של ברוך בן-יצחק, התופים של איסר טננבאום והבס של מרק לזר. בנוסף לחברים מרוקפור, הצטרפה למופע (וגם להקלטת האלבום) מיה בלזצמן, המושכת בקשת, שתורמת לכל החבילה נגיעות מכריעות, מרגשות ומרעננות של צ'לו. כבר בשיר הראשון, שיר הנושא מהאלבום, היתה תחושה שמשהו נכון קורה על הבמה. נינט עלתה עם מבט מעט חושש, והחלה להפציץ את המוזיקה החדשה שלה - הפגזה כבדה שהסתיימה רק כעבור 16 שירים דחוסים ומהודקים להפליא. בהקשר הזה יש לתת קרדיט גדול למפיק המוזיקלי של האלבום, מייק קרוסי, שעבד עם שמות גדולים דוגמת הארקטיק מנקיז. למרות האופי הבועט והגראנג'י של ההופעה, נינט והלהקה נשמעים מדויקים לאורך כל הדרך, וזה כבר תוצר של הרבה עבודה קשה. 

בסיום השיר השני, "Sweaty Palms", יוצאת נינט לטייל לכמה רגעים מסולסלים במחוזות הים התיכון. אפילו שמדובר במוטיב קטן וחד פעמי, כמעט חבוי, משהו בסלסול הקצר צובט חזק את הלב. לרגע אחד עולם האסוציאציות של המאזין נזרק לעיירת הפיתוח, אל הביוגרפיה המוכרת של נינט. סיפור הסינדרלה שבעט אותה למעלה ולמטה, וטלטל אותה כל כך חזק עד שכיום היא נראית על הבמה כמו מישהי על סף שיגעון. היום היא כבר אמנית שהשילה מעצמה את המסיכות בתהליך כואב ומייסר, שהתרחש כמעט על כל שלביו מול עיניו הבוחנות של הציבור. אותו ציבור שכל כך אוהב לדבר ולדבר, ושעליו נינט כתבה באלבום הקודם בשיר "מדברים", שזכה גם הוא לביצוע מהודק בהופעה. היא עשתה גם את "אם אני אלך" מהאלבום הקודם, בעיבוד מצמרר שהשכיל לשלב בין הצ'לו לגיטרה. על רקע המופע החדש, נדמה ששירי האלבום הקודם הצליחו לחלחל באיטיות. אם המוזיקה והמילים שלה שורדות את מחול השדים התקשורתי סביבה - נינט יכולה להיות מרוצה. 

לקראת אמצע הערב עלתה על הבמה רונה קינן, שנדבקה ברוח הכאסח והצטרפה לנינט עם ביצועים מרעננים ל"ארבע המיתות", שיר שכתב דורי מנור, ול-"Sheela Na Gig" המעולה של פי ג'יי הארווי. על רקע העובדה הבולטת שנינט מושפעת לא מעט מהארווי, הבחירה לבצע שיר שלה בהופעה נתפסת בעיני כצעד כנה. במקום לברוח מהשוואה מפחידה למקור ההשראה שלה, היא בוחרת לנופף בו לעיני כל, בעוד צעד אמיץ. בנוסף לשירים החדשים, ההופעה כוללת כאמור גם שירים מהאלבום הקודם וכן את הקאבר המדובר של נינט ל-"Crazy" (של נארלס בארקלי במקור), ומעניין היה לראות שהביצוע המחודש עורר רחש של תגובות מהקהל. 

בשלב הזה נינט כבר נראתה כמי שמצליחה להנות מכל רגע ופשוט עושה אהבה עם המיקרופון. עם זאת, מדובר במחזה אמביוולנטי משהו. עם כל הפאן והאנרגיות, משהו בה נראה כואב, בוער מכאב. מצד אחד היא כמהה לתשומת לב, ומצד שני מתנהגת כמו מי שנכוותה קשות מאור הזרקורים ומנסה שלא להסתנוור שוב. מצד אחד כמהה לאהבת הקהל, אך מצד שני מנסה לשמר אמת פנימית ורוצה "לא לשים זין".

אותו דיסוננס הוביל אותה להיות האמנית המעניינת שהיא כיום. חשוב לשבח את נינט על הבחירה האמיצה ללכת עם האמת שלה עד הסוף ולעשות משהו חיובי עם הכוח האמנותי והציבורי שלה. למרות שיחסית לעצמה היא דיי על הקצה מהבחינה הזאת, יכול להיות שהיא יכולה ללכת אפילו יותר רחוק, העיקר - להמשיך ולהעז. אתם בקטע של רוק בועט ומעניין שבא מהקרביים ועבר את טיפולם המסור של רוקפור ומייק קרוסי? עשו לעצמכם טובה, התעלו מעל הסטיגמה ואל תפספסו את נינט בגלגול הנוכחי שלה. 

נינט טייב בהופעה, בארבי תל אביב, שלישי ה-26.6