מיסטר ביט • על ההופעה של בובי מקפרין

בדקות הראשונות קשה לקלוט שכל הצלילים האלה בוקעים ממיתרי הקול של אדם אחד, כאן ועכשיו. העיניים מחפשות נגן בס, או לפחות איזה בחורצ'יק עם לפטופ שבטח אחראי על האפקטים. אבל כלום, נאדה, זה רק בובי מקפרין ומנעד בלתי הגיוני בעליל של צלילים שהוא מפיק מגופו. מקפרין בן ה-62, תופעה מוזיקלית של פעם בדור, מתח בעשורים האחרונים את גבולות היצירתיות הווקאלית וניסח ומחדש את ההגדרה לשירת אקפלה. בנוסף תרם רבות להכרה באמנות הביט בוקס. אמש (שלישי) הענק הזה הופיע בהאנגר 11 בתל אביב, במסגרת פסטיבל "מוזיקה והעיר הלבנה".

ההופעה אתמול, שהיא חלק מפסטיבל שיימשך עד ה-10 במאי בו תהייה הופעה נוספת של מקפרין, היתה למעשה סוג של פאנל מוזיקלי מכובד למדי. מאחורי מקפרן ישבו על הבמה אחינועם ניני וגילי דור, מתופף הג'אז הענק אל פוסטר, שלמה בר (הברירה הטבעית), נגן העוּד אילן בן עמי, הנשפן הראל שחל ומונה משעל. מקפרן ניהל בכל פעם דיאלוג עם מישהו אחר, כשהמרשימים ביותר היו אחינועם ניני ושלמה בר.

ניני, שכבר ידעה מעמדים גדולים בקריירה הבינלאומית שלה, לא הסתירה את ההתרגשות. ניכר שהיא רוכשת למקפרין כבוד והערכה רבים, מה שכנראה תרם לדיאלוג ביניהם. כשהוא שר קולות רקע, אלתרה ניני טקסט בעברית. "תודה לאל שהוא לא ביטל, שבא למדינתנו הקטנה והיפה", שרה ואולי קרצה בדרכה שלה להשתלחות הציבורית נגדה אחרי שהביעה עמדה בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל עזבו אתכם מפוליטיקה, ניני הייתה מרעננת וחדה, והדיאלוג עם מקפרין היה מלוטש עד כדי ריגוש. בשלב מסוים שניהם שיחקו במוזיקה ונראו כמו שני ילדי גן שיודעים לשחק ולהנות בלי שאף מבוגר אחראי יגיד להם מה ואיך.

יש פה ביט בוקס?

שלמה בר נראה על הבמה קצת כמו עץ ותיק, שמייצג מוזיקה מקומית ושורשית. תחילה, החיבור בינו לבין מקפרין הרגיש קצת מאולץ, אך אחרי כמה דקות זה השתנה. מקפרין הקשיב למוזיקה של בר וכשהחליט להצטרף נוצר חיבור בוער בין מזרח למערב, בין המוזיקה השורשית לכל הג'אז הבועט הזה שהביא איתו בובי ממעבר לים.  

בובי הבטיח לשתף את הקהל בהופעה, וגם קיים. "I need a human bit box", קרא לפתע מספר פעמים ובקצב אחיד. בישראל כמו בישראל, הזמרת יעל דקלבאום ועוד חבר עלו לבמה, ואיך נאמר בעדינות, גרמו למבוכה קלה. מזל שגם עלה ביט בוקס אחד, שעשה עבודה לא רעה. בהמשך הוא ביקש מהקהל לשיר ביחד איתו, כאילו רצה לומר - הנה, גם אתם יכולים לשיר, לכולכם יש מיתרי קול שאתם נושאים אתכם לכל מקום ושיכולים להפוך בהחלטה אחת לכלי נגינה אנושי. הקהל הצטרף בהמוניו ואפשר לומר שהיו כמה רגעים מחשמלים. 

רוב הזמן הוא לא נזקק למילים ושר בעיקר בג'יבריש, מה שגורם לו להיראות כמו אדם שהשפה שלו היא המוזיקה הלכה למעשה. הדיאלוגים המג'וברשים מלווים אצלו בהבעות פנים כנות, שגורמים לך לתהות - מה עובר לו בראש, מה הוא הבין עכשיו. מקפרין חי את האמנות הייחודית הזו שפיתח גם מעבר לקטעים המוזיקליים. בין השירים הוא מגניב פה ושם איזו מכה למיקרופון, או מוציא כמה צלילים מהפה. נראה שככה האדם המיוחד הזה מתקשר עם העולם. קשה להסביר, צריך לראות זאת בעיניים כדי להבין.

ההופעה המיוחדת כללה הרבה רגעי שיא, כמו למשל קטע הבלוז הפנומנלי שביצע מקפרן לבדו. אבל בסופו של דבר היה חסר בסינרגיה בין האמנים המשתתפים. קונספט הפאנל, שלכאורה אמור ליצור הרגשה של עושר סגנוני, גרם להכל להיראות דווקא מינימליסטי. במקום להפעיל את כולם ביחד, בחר מקפרין לנהל עם כל אמן דיאלוג בנפרד. כשניסה שלמה בר להצטרף לשיר של מקפרן וניני, רמז  לו מקפרן שהוא מעדיף שלא. בנוסף נראה שמינון השירים השקטים היה גבוה מדי, מה שגרם למופע להיות לא מספיק אנרגטי. עם כל ההערכה לאמן הגדול שהוא, בסוף ההופעה היתה תחושה קלה של החמצה - אולי רק בגלל גודל הציפיות מהווירטואוז הגדול הזה. ושום מילה על "Don't worry, be happy".

בובי מקפרין בהופעה, פסטיבל מוזיקה בעיר הלבנה בנמל ת"א, שלישי 1.5

>>> לעוד תרבות ובידור