איבדנו את הקצה • פרידה מתכנית הרדיו

איך הערצה נולדת? כמו שמגלים שיר שאוהבים, מזהים משהו שדומה לנו, מכירים בו ומשייכים אותו באופן בלעדי ללב שלנו. ככה התחלתי להעריץ את התכנית "הקצה" ואת קוואמי ונדב בפרט. אני לא זוכר מתי שמעתי את התכנית לראשונה ואני מהאנשים שזוכרים הכל. מהנשיקה הראשונה, הפעם הראשונה בה אכלתי סושי עם צ'ופסטיקס ועד לחולצה שלבשתי ביום הראשון שלי בתיכון. למען האמת, אני לא זוכר ממש את הפעם הראשונה שלי עם הקצה, כי חוויתי באותו לילה כל כך הרבה תחושות מכל הסוגים, כי באותו הלילה הוטל עליי כשף, פיזרו מעליי אבקת קסם.

את המוטו שלי בחיים אפשר לסכם במשפט פשוט שניסח יפה בוריס ויאן: "רק שני דברים חשובים באמת: אהבה בכל צורה, עם בחורות יפות ומוזיקה...". למרות שמוזיקה היא מונח אבסטרקטי, היא דורשת מגע כמו עם אהבה לבחורה או לבחור והמגע הזה מצליח להיווצר בזכות הרדיו מיום המצאתו. ולמרות הבלוגים והאינטרנט, גם עד עצם היום הזה. את המגע הזה, את הליטוף ואת הלחישות יצרו עברו קוואמי ונדב בבחירות של השירים שהמכלול שלהם גרם לי, כאמור להעריץ אותם.

לדעתי, הערצה ואהבה יוצרים חלומות חדשים, זורעות מחוזות חדשים להיות בהם ובתוכי נולד והשתרש החלום והמקום לשדר ברדיו, לערוך מוזיקה ולבקר אותה. עדיין לא הגשמתי אף אחד מהחלומות האלה, אבל עוד אעשה זאת. בינתיים אני מאזין בשקיקה לשירים ולומד עליהם, לצורה בה הם מסודרים ועל הדרך בה הם מוגשים לעולם. נדב וקוואמי הם המורים שלי, אבל גם החברים שלי.

"משהו בתוכי מת"

כשהגיעו החדשות על הורדת "הקצה" מלוח השידורים של גלגל"צ משהו בתוכי מת. לצערי, אני מכיר היטב את התחושה הזאת. בצעירותי הערצתי תכנית רדיו אחרת - "קופסת הלהיטים" ברשת ג' וגם אותה הורידו מלוח השידורים. מאז שהורידו אותה חיפשתי בית ומצאתי אותו בקצה ולשמחתי הרבה בשידור האחרון של "הקצה" אמש התבשר לי ולשאר המאזינים שבסה"כ עוברים דירה, למקום אחר. לא מת, אלא קם לתחייה ומתחדש.

ועד שייבנה לו הבית החדש, אשלוף מתוכי את התחושות שנגרמו לי מההאזנה לתכנית הזאת, את ההבנה שאין גבולות ושתמיד, אבל תמיד אפשר ללמוד עוד ועוד. מעל לכל אסיר תודה אני על כך שבכל לילה ששודרה התכנית היא הייתה עבורה כמו סיפור שאבא ואמא מספרים וכמו תפילה של אנשים שמאמינים באמת. 

אלפרד כהן, מעריץ.