מנהרת הזמן • איך היה אנגלברט הומפרדינק?

במשך חודשיים נאלץ כל מי שמאזין לרדיו, להקשיב לפרסומת שדקלמה רויטל עמית (נו, ההיא מהתוכנית "מוצ"ש" ששודרה באייטיז) בלהיטות רבה: אנגלברט הומפרדינק בישראל, הומפרדינק אנגלברט בישראל. ושיעמוד מי שטוען שהפרסום ברדיו לא עובד, כי עלי זה השפיע - ואני לא נחשבת למי שמתפתה בקלות.

חודשיים זה גם הזמן שלקח לי להגות את השם שלו נכון, שנשמע בהתחלה כמו מחלת עור חשוכת מרפא. חלק מחברי חשבו שהומפרדינק הוא בכלל הנסיך יורש העצר של הממלכה מהסרט הנוסטלגי "הנסיכה הקסומה", אבל לא בו מדובר, אלא בג'ורג' דורסי, שנולד בהודו וכשהתפרסם באנגליה שינה את שמו לאנגלברט הומפרדינק. מה חשבו לעצמם באותם השנים מנהליו, שאפשרו את המהלך המטופש הזה. מה רע בג'ורג'? את הקריירה של הריסון מהביטלס זה רק מינף למעלה.  

למרות שהכרתי בדיוק שלושה שירים שלו, חשבתי לעצמי שאם יאיר דורי, המפיק שהביא אותו לארץ ,טורח להזכיר לנו 60 פעם ביום שהומפרדינק בדרך לישראל - כנראה שמדובר בזמר שהוא לפחות ברמה של פול אנקה. המסקנה הזו פלוס שמיעה של עוד כמה שירים וקאברים שהאיש עשה, שכנעו אותי לצאת בערב קר מהבית, להצטרף לקהל מבוגר ומבוסס, ולשיר בהתרגשות את שירי האהבה והשמאלץ הגדולים של תחילת הסבנטיז. הו, איזו נוסטלגיה. 

את אנגלברט, שעלה לבמה בחליפה שחורה (שבמהלך הערב הוסרה והפכה לחולצת סאטן לבנה שמתוכה בצבץ צלב ענקי, לא עלינו), קיבל בזרועות פתוחות היכל נוקיה כמעט מלא. הקהל הורכב מאנשים שהצעירים שבהם בני 50 והמבוגרים נושקים ל-75. כן, היו גם נשים מבוגרות ללא בני זוג שצווחו, בכו, התרגשו וכמעט התעלפו במהלך השואו, כאילו מדובר בלפחות בראד פיט.  אני לא אתפלא אם מישהי מהן חיכתה לו במלון לאחר ההופעה. ככה זה כשאתה המלך הבלתי מעורער של הרומנטיקה המתקתקה, ושכבר הספקת לקבור את פרנקי ואלביס. באיזשהו שלב ציפיתי שטלי משולם-ריקליס תגיע מיציע המוזמנים ותסתער על הזמר הקשיש (ואז נזכרתי שהוא רק בן 75. ממש ילדון בשבילה).

כל הלהיטים בשרשרת

המפרדינק פתח את הערב בשיר חדש יחסית ולא שלו, אחד מהרבה גרסאות כיסוי שביצע במהלך הערב - "Overture"  של סנטנה, וכבר בשלב הזה הבנו שתהיה כאן הופעה מתוקתקת עם תזמורת גדולה ומקצועית ושתי זמרות ליווי כוסיות, שפיזזו סביבו בשמלות אדומות וקצרות. ההרגשה הייתה כאילו חזרנו בזמן לתקופת פסטיבלי סאן רמו של שנות השישים, או לפחות הגענו להופעה מושקעת באחד מבתי הקזינו בלאס וגאס. אפילו לא היו תקלות טכניות כמו גיטרות לא מכוונות, סאונד נוראי וכיסא עקום. הכל היה מסודר למשעי. 

על מסכי הענק הפנים שלו נראו כאילו עברו מתיחה לא מוצלחת, אבל אי אפשר לקחת ממנו את האנרגיה המתפרצת והקסומה שהוא מביא עמו לבמה. הומפרדינק מפלרטט עם הקהל, מספר סיפורים, מחייך, מענטז, מפזז ובעיקר יורד על גילו המופלג - אבל מבלי שנחשוב לרגע שהוא פאטתי. אמנם כל השירים נשמעים מאותו הסוג, והוא שר אותם בטונים דומים כך שגם היה שר את "יהונתן הקטן" זה היה נשמע באותו סגנון, אבל אי אפשר לקחת ממנו את איכות הקול הצלול והעמוק שהוא מביא. כאילו לא עברו 44 שנים מאז שחרר את השיר הראשון שלו לרדיו.

חלק גדול מהשירים במופע היו כאלה מהשנים האחרונות, שלא היו מוכרים כל כך לקהל שנראה היה מנומנם בחלקים מהערב. עם זאת, אי אפשר היה להתעלם מההתרגשות שאפפה את הצופים בשירים כמו "סיפור אהבה", "הוואלס האחרון", "שחררי אותי", "קוואנדו קוואנדו" ו"עיניים ספרדיות". הבעיה הייתה שאת רוב השירים היפים והמוכרים הוא שר במחרוזת. זה יכול קצת לבאס כשמשלמים 440 שקל להופעה של זמר, שזו כנראה ההזדמנות היחידה שלכם לצפות בו (ואני לא אומרת את זה בגלל הגיל, טפו, טפו, טפו). 

את המופע סגר המפרדינק עם "My Way" של פרנק סינטרה הענק, והצליח סוף-סוף להעמיד את הקהל הרגליים. אותו קהל גם עמד וחיכה להדרן, וחיכה וחיכה, ומי לא בא? הומפרדינק. כנראה שלא סיפרו לו בהפקה הישראלית שהישראלים אוהבים הרבה תמורה לכסף שלהם. זהו הסתיים, רק כדי שנמתין בדריכות לעוד מתוח פנים מבוגר שעומד להגיע - חוליו איגלסיאס. ואני, מה אעשה מהיום בלי "הומפרדינק אנגלברט בישראל, הומפרדינק אנגלברט בישראל"?

 אנגלברט הומפרדינק, היכל נוקיה ת"א, ה-1 בצמבר 2011