קברניט מחליף • איך היה בהופעה של פיטר הוק?

הופעות של אמני עבר שמבצעים חומרים של להקת האם שלהם, שהלכה לעולמה לפני שנים, נוטות להיות אירוע משונה. בהופעה של שרידי ה-Doors ריי מנזרק ורובי קריגר בהאנגר, הבמה נאלצה להכיל כפיל מגוחך של ג'ים מוריסון ופטפוטי רוקנ'רול מאולצים של מנזרק. ההופעה של הזומביז, שהתקיימה בקיץ ברידינג 3, הצטיינה באווירת ערב הוויי בדיור מוגן. ההופעה של פיטר הוק, בסיסט ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר, שהגיע אמש לאותו מועדון הופעות עם להקת הליווי The Light, הצליחה בסך הכל להיות ערב נוסטלגי של רוקנ'רול מהנה - אבל חלק גדול מהזמן, התחושה העיקרית שהורגשה היתה פחות מהנוכחות של הוק על הבמה ויותר היעדרו של איאן קרטיס.

לא שמישהו ניסה להסתיר את זה: בניגוד לפול מקרטני נגיד, שמשלב בהופעות חומרים של הביטלס עם שירים מקריירת הסולו, המופע של פיטר הוק מוגדר מראש כערב שירי ג'וי דיוויז'ן - ולמרות התרומה המכרעת של חטיבת החדשנית לזמנה למקום המיתולוגי בהיסטוריה של הרוק שההרכב המנצ'סטרי הצליח לכבוש, ג'וי דיוויז'ן היא בעיקר איאן קרטיס, הטקסטים שלו, השירה שלו, הדכאון שלו, תנועות הריקוד האפילפטיות וסיפור ההתאבדות הטרגי. מיתוג הערב כמחווה ללהקה ולקרטיס הגיע לשיא של אבסורד כבר בתחילתו, לפני שהוק עלה, כשבמקום הופעת חימום, קהל ותיקי הפינגווין שמילא את האולם נאלץ לעמוד ולבהות במשך חצי שעה בשרשרת קליפים וקטעי ארכיון שהוקרנה על מסך שהועמד על הבמה, שאין דרך להגדיר אותה אלא כמצגת בר מצווה של ג'וי דיוויז'ן.

ההופעה עצמה, אם שמים בצד את השאלות היותר מורכבות, סיפקה את הסחורה ואפילו יותר מזה: ההחלטה נטולת היומרנות להגדיר את ההופעה בפשטות כערב מחווה לשירי ג'וי דיוויז'ן בהובלת בסיסט הלהקה, בלי תוספות מיותרות, הלכה טוב עם היכולת הטכנית הגבוהה של הנגנים, שנתנו ביצועים מדויקים ואנרגטיים לחומרים. התוצאה הצליחה להיות מהנה רוב הזמן, ולחפות על כישורי השירה המינימליים של הוק, היעדר יכולת הריקוד שלו והכריזמה הדי מועטה שיש לו כפרונטמן. הבעיה העיקרית של הערב היתה רשימת השירים הארוכה מדי והלא מספיק מהודקת, שנראתה כמו נסיון מיותר לספק את בלוטות הנוסטלגיה של כל אחד ואחד ממעריצי ג'וי דיוויז'ן שמגיעים להופעות, עם יותר מדי קטעים לא חיוניים בין שירים מעולים והכרחיים כמו "Atmosphere" או "She Lost Control".

אמנם, ערב מחווה מהסוג הזה לשירי להקת עבר מיתולוגית אפשר לקחת למקום מעניין יותר - בליין-אפ של פסטיבלים בינלאומיים כמו פרימוורה סאונד בברצלונה אפשר למצוא הופעות של אמנים כמו ג'ון קייל שביצע את האלבום הקלאסי "1916" על הבמה או את פר אובו עם הופעה שהוקדשה לאלבום הבכורה של ההרכב, "Modern Dance", הופעות שהצליחו להזריק רלבנטיות עכשווית לחומרים הישנים - אבל גם הנוסחה הפשוטה יותר של פיטר הוק עובדת לא רע, וגם אם היו אתמול ברידינג רגעים שהתארכו יתר על המידה, היה שווה לצלוח אותם בשביל לשמוע את "Transmission" ו-"Love will tear us appart" באופן הכי קרוב שאפשר להגיע בלי איאן קרטיס לביצועים המקוריים.

פיטר הוק ו-The Light, רידינג 3, ה-24 בנובמבר 2011