שלוש • אלבומי ההיפ הופ החדשים שחייבים להכיר

כשכל ילדון עם חצי מחשב וחדר מספיק מרוחק מההורים יכול להקליט בשיא הקלות, ראפרים מתחילים לשחרר חומרים מוקלטים מוקדם יותר ויותר. הפורמט הכל כך קל של "תנו לי ביט ואני כבר אסתדר" והטכנולוגיה החדשה מציפה לנו אינספור ראפרי-מיקסטייפ, וכן, בני ה16 מתחברים לכוכבים בני גילם בקלות יותר. מצד שני, כשאין לראפרים את תקופת ההתבגרות של טרום ההקלטות, זו שבה הם חורשים רחובות והופעות אופן מייק עדות "8 מייל", אין להם זמן להשתפשף לפני.

 

מאק מילר, הילד הלבנבן של הרגע, התחיל לשחרר מיקסטייפים בגיל 15 ותוך ארבע שנים, עד אלבום הבכורה שלו, הספיק להוציא שישה. עד לפני שריח הוויד התנדף מאלבום הסולו של וויז חליפה, הוא כבר מסומן כ"ראפר הכי חם שיצא מפיטסברג". משמיעת האלבום השלם, לא נראה שהוא הבין יותר מדי את ההבדל בינו לבין מיקסטייפ, אבל פוטנציאל בהחלט יש. לא מדובר בשום "אמינם הבא" כפי שרבים, גם דונלד טראמפ, הכריזו, אבל ברגע שהוא יתן לעצמו קצת להתבגר, בהחלט אפשר יהיה לסמן אותו לא רק כדבר החם הבא, אלא כדבר המעניין הבא.

 

"Mac Miller - "Blue Slide Park

 

פושה טי, לעומת זאת, הוא דווקא כן אחד מאותם ראפרים שחונכו ברחובות ולא באולפנים. נכון, גם הוא החל את דרכו בגיל 15, כשהקים עם אחיו הגדול את הרכב הקליפס, אבל רק בגיל 22 הוציא איתו את האלבום הראשון, רק בגיל 25 הוציא אלבום טוב ראשון ורק בגיל 29 הוציא קלאסיקה ראשונה ("Hell Hath No Fury"). זה בסדר, רוב האנשים לא מספיקים לעשות את זה גם בגיל 32.

 

עכשיו, בגיל 34 ואחרי תהליך התבגרות ארוך, באולפן ההקלטות ומחוצה לו, ואחרי שהגיע למיינסטרים עם החתימה בלייבל של קניה ווסט, פושה מוכן להוציא אלבום סולו ראשון. האמת, לא הרבה השתנה. הוא עדיין זורח על הפקות של הנפטונז, בשיאו כשהוא מצייר תמונה של סוחרי סמים פשוטי יום עם חוכמת רחוב וקילו של קוקאין, אבל גם עם פארנויה בריאה ורצון לצאת מהרחוב המחורבן הזה. זה לא אלבום רע, והוא בהחלט שווה רק עבור שיתוף הפעולה הכבר-קלאסי עם טיילר דה קריאייטור, אבל למעט פרקים שכאלה או שיר הסיום הנהדר, הוא לא בוגר ושלם כמו יוצרו.

 

"Pusha T - "Fear Of God II

 

דרייק לעומת זאת, הקנדי הכי לוהט מאז פמלה אנדרסון, דווקא הבין את כל הקטע של ההתבגרות. אלבומו החדש יוצא רק שנה ושליש אחרי אלבומו הראשון, אבל ההבדל בניהם משול לתהליך רב שנים שכולל לרוב חצ'קונים, הורמונים והסתגרות חשודה בחדר. אם אלבומו הראשון של דרייק היה נחמד בעיקרו אבל לא סחף מספיק, "Take Care" כבר מבצע את המשימה באופן מושלם. לא רק שמדובר באלבום בוגר יותר בתכניו, אלא גם בהתנהלות המוזיקלית שלו ובמבנה. לא כל הביטים באמת משמעותיים, אבל כשיש את הקליק הנכון בין הביט לדרייק, ניצוצות של ברק הם התוצאה.

 

ההרפתקאה עם "דה וויקנד" או ההפיכה של השיר המחורבן של ג'ובנייל, "Back That Ass Up", לשיר אהבה הכי מגניב לחשפנית, ובעיקר החגיגה הבלתי מתפשרת על הביט המדהים של ג'אסט בלייז ב-"Lord Knows|, רגע לפני שריק רוס נכנס בקול השמן והממותג שלו. דרייק לא ממהר לספר על הבחורה הבאה ולוקח את הזמן שלו לאט בין שיר לשיר, מתעכב על כל תו וכל שינוי מסונטז של הקול. כשיש לך אורחים כמו כריק רוס, אנדרה 3000, ליל ווין הצפוי ולהבדיל, סטיבי וונדר, אתה יכול לקחת את הזמן שלך ולבנות אלבום שלם ומהורהר של נער מסיבות שהתבגר, ולעשות את זה מעולה.

 

"Drake - "Take Care