חצי פריחה • איך החדש של פלורנס אנד דה מאשין?

פלורנס אנד דה מאשין מוציאים אלבום שני בזמן שכולם מתעסקים עם מתקפת הרמיקסים לשני השירים וחצי של לנה דל ריי. נסיכות אינדי עובדות כמו מלכות יופי, מסיימות קדנציה אחרי שנה ומפנות את המקום למזליסטית הבאה שתחבוש את הפוני.

לפני שנתיים זו הייתה פלורנס וולש, זמרת-כותבת צעירה עם כישרון סולארי שנטען מהשמש, קול עם מלאנת'לפים כוחות סוס, ופוטנציאל עצבני להפוך לאייקון אופנתי. ההצלחה המאסיבית של "Lungs" - אלבום הבכורה שלה ושל המאשין שאיתה, קידם אותה לגראמי, ומאז גדודים של מפיקים וכותבים מחזרים אחריה ומחפשים את קרבת הקול שלה.

אבל כמו איימי ווינהאוס עליה השלום, גם וולש אמרה: "לא, לא, לא" - והסתגרה עם אותה מכונה ואותו פול אפוורט (בלוק

פארטי, פרנדלי פיירז, אדל, פלורנס הראשון) באולפני אבי רוד המיתולוגיים. באלבום החדש "Ceremonials", וולש ממשיכה ללוש את אותם נושאים כמו המוות - "What the Water Gave Me", הסינגל השני מבוסס על סיפור התאבדותה של וירג'ינה וולף שהטביעה את עצמה בנהר - ולצרוח בקול מלודרמטי על רקע נבלים, פעמונים ופסנתרים שמתרבים לאורך האלבום את כל הזיפת שאכלה מהגברים שלה בחייה. לא משהו שלא שמענו ב"Lungs".

הסינגל הראשון - "Shake it Out"

פלורנס, מריחים את המאמץ

הפופ הכנסייתי של פלורנס מקבל כאן סאונד כבד ומפלצתי יותר שחולש על שירים בומבסטיים, עיבודים מגולחים והפקה מצוחצחת. ופה התקלה של האלבום: הוא יותר מדי. יותר מידי שירה ושואו אוף ווקאלי, יותר מדי קלישאות ("It's always darkness before dawn"), יותר מדי שירים שרק נשמעים כמו קאברים (הפזמון ב"Lover to Lover" הוא קופי של "I Heard it Through the Grapevine" של סמוקי רובינסון אנד דה מירקלס מ-1966, בדוק) ויותר מדי מארשים גרנדיוזיים ועושר עיבודי. "Ceremonials" הוא אלבום מיוזע ולפרקים מייגע, ומאכזב מזה - אי אפשר להגביר אותו - וולש מיד מתחילה לצעוק עלייך וכל הסיפור של ההאזנה לאלבום הופך לעונש.

לא סוד שפלורנס לא פראיירית ככל שזה נוגע לקאברים. היא תקתקה בקלילות את "You've Got the Love" של קנדי סטאטון באלבום הראשון, בשנה שעברה הפציצה עם קאבר פנטסטי ל"Halo" של ביונסה והשנה, בשיא הרגש החזירה ל"Addicted to Love" של רוברט פאלמר את הרלוונטיות. האלבום החדש חף מגרסת כיסוי כלשהי, עובדה שבמקרה של נסיכת הסול הבריטית דווקא מורידה לו את המניות.

בכלל, רמיקסים וביטים אלקטרוניים צובעים את הקול של פלורנס ומעניקים לו גוון צעיר יותר ומטופח. שאלת השאלות או האכזבה העיקרית מהאלבום החדש, היא איך וולש ואפוורט לא חתכו לכיוונים יותר אלקטרוניים? צעד התפתחותי מתבקש כשמדובר בדיווה כמו וולש, לא כל שכן בשנת 2012. אז וויקנד התיישב ועשה רמיקס ל"Shake it Out" הסינגל הראשון, והנה קטע שאפשר להשחיל לסט תקלוט בבר.

בגרסת הדלוקס של האלבום יש בנוסף שני דמואים, שלוש גרסאות אקוסטיות ותחושת חוסר סיפוק אחת גדולה. מרוב רוח וסירנות לא רואים את החומר, כך שאלבום כזה שמחושב בקפידה - נשמע בסוף כמו בלבול מוח. האזנה ל" Ceremonials" יוצרת את הרושם שפלורנס רכבה על מרכיב אחד מ"Lungs" - כיבוש הפסגות הקוליות, כישרון השירה שבעט בה לטופ - ושכחה ששאר המרכיבים (רגישות, אותנטיות, תמימות) כולם יחד, הופכים את היצירה שלה לנאהבת.

פלורנס אנד דה מאשין - "Ceremonials" (הליקון)