מאבדים את הקצה • פרידה מתוכנית הרדיו האהובה

"הקצה" מגיעה אל קיצה. אלא אם מחאת המאזינים תצליח לבטל את רוע הגזירה, תוכנית הרדיו הכי אלטרנטיבית בתחנה הכי פופולארית באה אל סיומה ועומדת לרדת אחרי 13 שנים מהאוויר. העורכים ומגישי התוכנית, קוואמי (אייל פרידמן) ונדב רביד, הנחיתו את הבשורה המרה אמש בבלוג של התוכנית: "בלב כבד ובצער גדול אנחנו מבשרים כי כחלק ממהלך רחב יותר, בו מבוטלות כל תוכניות הלילה של גלגל"צ, הקצה תרד מלוח השידורים של התחנה ב-1.1.2012". עוד הוסיפו: "ניסינו להראות שגם בעידן בו אמצעי התקשורת הממוסדים מוותרים על עיסוק בתרבות שאינה עתירת רייטינג, יש עולם מוזיקלי גדול ורחב שהוא מרגש, מופלא ומרתק ויש לו גם קהל משמעותי".

ירידתה של הקצה מגלי האתר היא מכה לכל חובב מוזיקה שדואג להתעדכן במה שחדש, ולהיות מעורה במה שקורה באמת. הקצה הספיקה לסכם שני עשורים של מוזיקה אלטרנטיבית לאורך תקופה ארוכה הרבה לפני שזוגות מאוהבים שיחקו "תקלוטיוב". דווקא בימים של סטרימינג ברשת וסאונדקלאוד, הקצה רק הלכה והתחזקה והמשיכה להזין את מאזיניה, אלה שלא היו יורדים בסקאלה אם היא לא הייתה שם. ובמובן הזה קוואמי ונדב והפרפרזה לשיר "Losing My Adge", תמיד היו שם. הם היו שם לארח את כל האמנים והלהקות הסוערות, כמו אפקס טווין, יו לה טנגו, וואיי?, בלאק ליפס, איגי פופ, גרג דולי, פנדה בר, ליטל דראגון ורגי'נה ספקטור. ומי שלא מכיר לפחות שם אחד מהרשימה החלקית הזו, אין לו אוזניים.

הם היו שם כשלהקות קמו והתפרקו, כשז'אנרים נולדו ומתו להם בידיים. הם היו שם עם השידורים המיוחדים אחרי שהרכבים כמו ל.ס.ד סאונדסיסטם הודיעו על פרישה. הם היו שם לגלות להמונים אמנים חדשים כמו באט'ס ויוט' לאגון, ששיפרו לפחות למישהי אחת את איכות החיים. הם היו שם לחגוג עם המאזינים כשבחרו את האחרון של ארקייד פייר לאלבום השנה ונשארו שם ובחרו בעצמם.

הם היו שם בתחילת שנות האלפיים, כשהמוזיקה התחילה להתפרע והסגנונות השתרבבו אלה באלה ועוד לא ידענו איך אפשר לשמוע את זה. הם היו שם כשהרוק והפאנק שלטו בעולמינו. הם היו שם - יחד עם ביבי שצפה מהצד - כשהאלקטרו הגיע לחלל. הם היו שם תמיד דרוכים ועם האצבע אל האופק לכל הטוב שבמוזיקה שעתיד לבוא. הם היו שם עם הכנות הרדיופונית, המלאכה שלא נגמרת, ועם תשוקה בלתי נדלית לצלילים, סגנונות וסאונדים חדשים. הם היו שם עם האהבה המשוגעת שלהם למוזיקה. הם היו שם אחרי סינגלס ולפני שתיקת הכבישים. קבוע. פעמים בשבוע. והאמת, יותר משרציתי לעשות "היי גיא", תמיד חלמתי לומר "דיס איז קיי זי רדיו, אנד יו ליסנינג טו הקה-הקה-הקצההה". הקצה (1998-2011).