קר, מתקרר, קולד • על האלבום החדש של קולדפליי

באופן די רשמי, החל מהאלבום השלישי שלהם - הפכו קולדפליי ללהקה שאנחנו הכי אוהבים לא לאהוב. כמנהגו של עולם, קולדפליי קיבלה צורה של להקת כאפות תוך כדי התפשטותה על הכוכב, התרחבות הקהל שלה, וכתוצאה: התעצמות מימדיה המסחריים - כי ליבת המיינסטרים זה זבל שלא ברא השטן וכו'.

בואו נגיד שככל שגדלה ההצלחה המסחרית של קולדפליי, כך קטנה בהתאמה ההצלחה האומנותית של כריס מרטין והגנג. שלושת האלבומים האחרונים שלהם שיצאו במהלך שש השנים האחרונות אכלו הרבה קש ממבקרים, בעוד המעריצים החלו לסבול מהפרעת קשב וריקוד חמורה - שבגינה הם פשוט זנחו לאלתר כל קשר לארגון האצטדיוני הקרוי קולדפליי.

היום, 11 שנים אחרי "Parachutes" - אלבום הבכורה שבזמנו נשמע כמו פאר היצירה - קולדפליי מוציאים עוד אלבום, חמישי וב-2011 זה מרגש בערך כמו הבשורה על האלבום המיליון במספר של שרית חדד. לא משנה שמדובר באלבום המצופה ביותר השנה אחרי "The King of Limbs" של רדיוהד. בכל מקרה, מדובר באלבום קונספט שנשען על סיפור אהבה בין שני ילדים, Mylo ו-Xyloto (תהגו את השמות שלהם איך שאתם רוצים) ובהשראת תרבות הגרפיטי של ניו יורק של הסבנטיז. במילים נוספות: רוק המרגרינה הבומבסטי והפופ התרשימי הפומפוזי של מרטין ולהקתו, הם משהו שתרצו להימלט ממנו. בשונה מהרעיון הנשגב של "מוזיקה" - המקום שאליו בורחים פליטים של המציאות כדי לחלום.

מה גם ששיתוף הפעולה עם המפיק הוותיק בריאן אינו במטרה לפתח ולנפח את הסאונד, לא הביא מזור לסבל האנושי שהחבורה הבריטית מרבה להפגין באלבומיה ולמוזיקה הכי סטרייטית שתפגשו אי פעם. אז הם פנו לריהאנה, ומרטין גמגם כמו יו גרנט כשאזר אומץ ופנה אליה בבקשה שתתארח באלבום. אם בתחילת דרכם קולדפליי נשאו אוזניהם ללהקות כמו U2 ורדיוהד, היום הם מנסים לתת פייט לאמנים כמו אדל וג'סטין ביבר, כשהקפידו לעבוד קשה על "Mylo Xyloto" בשלוש השנים האחרונות כמו שני הסייחים הצעירים.

צפו לאותו הדבר מהכל

אז איפה להתחיל? בשמות של שירים כמו "Don't Let it Break Your Heart"  ו-"Every Teardrop is Waterfall"? בקיטשיות הקליטה והבלתי נסבלת של שיר כמו "Paradise" שבפזמון חוזר בדבקות על העיצורים ונשמע כאילו הניינטיז כאן כדי להישאר? או סליחה, הקטע "Major Minus" היה אמור לעשות משהו? או שהוא סתם נפל על אוזניים ערלות. בלדות כמו "U.F.O" ו-"Us Against the World" אגב, יצאו במקרה האחיות החורגות והמכוערות של "Green Eyes", אולי השיר היפה ביותר שקולדפליי כתבו עד היום.

אחת המגבלות שאוזקת את קולדפליי בביצים והעמיקה כאמור בשלושת האלבומים האחרונים היא היותה צפויה. כבר עם האקורד הראשון אפשר לנחש את המשך השיר ולהתכונן לתזמור המקהלתי שמחליק בלי בושה לפלסטו-הסכריני של מרטין. אין הפתעות. כמו הציורים הדביליים לילדים שמורים לחבר בין הנקודות.

מגבלה נוספת: קולדפליי לא מתים עלינו. בלי להיכנס לפראסה שהתרחשה ביוני האחרון כשהם העלו לעמוד הפייסבוק שלהם קליפ פרו-פלסטיני וקצת אנטי-ישראל שמבוצע על ידי אמנים שונים וכעבור חמישה ימים הסירו אותו בלי סיבה, כנראה בעקבות התגובות הקשות שגרר אחריו האקט הפוליטי. לא חייבים למות עלינו, אבל אחר כך ללכת ולנהל משא ומתן מול שוקי וויס כדי להרוויח עוד כמה ג'ובות בישראל, ולקנות לגווינית' מעיל שעשוי מפרווה של בבון אחרי שמרטין דואג להטיף לעולם ירוק יותר? אז לא מעיל פרווה של קוף, אוטו גדול ומזהם, מה ההבדל.

אפשר לשמור חסד לקסמם של שני האלבומים הראשונים של קולדפליי, שהביאו אותה לטוב ולרע למה שהיא היום, אבל בלתי אפשרי להתעלם מכך שמוזיקלית קולדפליי הדרדרו כל הדרך אל ההצלחה. "Mylo Xyloto", כנראה האלבום האחרון בהחלט של הלהקה, הוא בסך הכול וידוא ההריגה שלה וגרירת הגופה הקרה ל"הומס, פלייסס בהם גדלנו".

>>> צפו: קולדפליי הופכים את ניו יורק לגן עדן