ופרצת • איך האלבומים של סרנגה ומשה פרץ?

עם הוצאתו של האלבום החדש ביותר מדור ה"דודו פרץ ומשה אהרון" (מילותיו של ישי לוי, לא שלי) - "זיקוקים" של משה פרץ - התמונה ממשיכה להתבהר. אין דבר יותר מסוכן למוזיקה ממקום נח. פרץ אמנם הוציא את אלבומו הראשון רק ב-2005, אבל בשנות מזרחפופ מדובר באמן ותיק ואהוב. אמן כזה יציב יכל לבחור בכל דרך מוזיקלית שירצה, ועדיין היה סוגר מספיק הופעות יום עצמאות כדי לכסות את כל ההוצאות המשפטיות של מרגול כולל הפרוטקשן. מצד שני, הדרך הקלה והנוחה מהירה יותר לבנק, אז אין מה לצפות להפתעות.

רק לשם הדוגמא, מתוך 16 שירי האלבום, שמונה מהם מתייחסים, עד בשלב שם השיר, לבחורה עלומת שם שנמצאת בשני מצבי צבירה בלבד - או קרובה ואהובה, או נוטשת ורחוקה. "אם את הולכת", "בואי אליי", "אין כמוך" ו-"רוצה אותך" הן רק חלק מהדוגמאות. יתר השירים, אם תהיתם, שחים על אותה הבחורה, וגם אם שמם לא מרמז על כך, היא מספיקה להגיע עד הפזמון. אה, רגע, יש שיר אחד על בורא עולם, הכל בסדר, אפשר להרגע. זה לא שמפרץ היתה צפויה חדשנות כלשהיא בתחום המילים, אבל המינימום הוא קצת לחזק את הפן המוזיקלי. גם כשהיתה לו הזדמנות למצוא כותב מילים מוכשר יותר, הוא בחר להעזר במי שכותב כמוהו, החל מרמת הנושא ועד רמת החרוז השחוק.

החבל שעולה כאן הוא דווקא כי לפרץ יש את הקול, הכריזמה והמעמד ליצר משהו שונה, אפילו במקצת. לחזור למקורות או לפרוץ את הסטיגמה הכה-מקיימת-עצמה של הדור הצעיר של המזרחפופ. שוב נשאלת השאלה אם לא נמאס לו לכתוב אלבום ש90 אחוז ממנו חוזר על עצמו? אם לא נמאס לזוגתו לקבל את אותה השירים שוב ושוב? כנראה שלא, כי "בזיקוקים" שום דבר לא מתפוצץ החוצה מהמקום המוכר, מה שרק שוחק ומעלים את הכשרון שכן קיים בפרץ, שאולי מתבטא רק בחידוש המעניין ל"אהובתי" של משינה.

לשלומי סרנגה לעומתו מעולם לא היו הגבלות מחשש לעזיבת קהל. אחרי עבודה רבה בתחום הזמר היווני סרנגה כבר צבר לעצמו קהל מעריצים נאמן שמוכן לשמוע אותו בכל שפה, וכנראה גם בכל סגנון. דווקא זו הסיבה שסרנגה יכל להרשות לעצמו לעבוד עם יוצרים שלא קשורים לסגנון שלו, כמו יוני בלוך או יונתן גולדשטיין (TYP) וליצר איתם מוזיקה יותר מעניינת ממה שיכל אם היה מתחבר לסגנון המתחנף של פרץ.

קולו העמוק ורב הסדקים של סרנגה נשמע נפלא בבלדות האיטיות יותר של האלבום, כמו "בואי שבי" או שיר הנושא של האלבום, קטעים שבהם פרץ קרוב יותר לכאב המתקלף לאיטו של לאונרד כהן מאשר לזה הזועק של חבריו לז'אנר. עם זאת, עדיין יש קטעים חסרי תעוזה שמכוונים יותר לקהל הרחבות מהשר לקהל החושב. אין בזה רע מדי, בעיקר כשזה עשוי בצורה מעניינת כמו ב"צלם רחוב", קטע אלקטרוניקה שמשתמש בסמפל כפיים כמו שאף זמר מזרחית לא עשה לפני. ב"זה רק נדמה לך" הכפיים כבר חוזרים לאותו המקום הידוע, אבל הוא קליט מספיק בשביל לא לעצבן ולהרוס את היתר.

עם "לא עזבתי מעולם" החדש סרנגה מחפש את הדרך להנות מכל העולמות בו זמנית: יוצר להיטי רדיו ואמן מסקרן בו זמנית. הזיגזג חסר הבטחון הזה משאיר אלבום קצת מפוזר שנע בין רגעים מצויינים לאכזבות צפויות. ויגור יוסי גיספן עם יוני בלוך. המאמץ של סרנגה נשמע לכל אורכו של האלבום (הקצר למדי ביחס לז'אנר), ומוערך למדי. בשביל קטעים נוגעים כשיר הנושא של האלבום נועד קולו הייחודי של סרנגה, ונשאר רק לקוות שהוא יתייצב בהמשך, וימשיך להוות דוגמא לאיך אמן מנצל את כשרון שלו למקומות מעניינים, גם אם לא בטוחים ונוחים.

משה פרץ - "זיקוקים"

Play Records

שלומי סרנגה - "לא עזבתי מעולם" 

Play Records