מה חשבנו על אלבומי החג?

כמו בכל שנה, גם הפעם ליווה את החג מבול של אלבומים ישראלים חדשים, שיצאו במהלך השבועות האחרונים. כדי לעשות לכם סדר אספנו את עשרת הבולטים ביותר מביניהם, לדעתנו. אלה החמישה הראשונים מתוך הרשימה:

פוליקר – "כל דבר מזכיר לי"

אחרי שיצא מיותר ארונות משיש באיקאה, פוליקר מוציא אלבום רטרוספקטיבי במידה רבה, על אף היותו עדכני. בין העבר להווה, בין סיפורים קטנים ומשעשעים על רומנים להרהורים גדולים על אלוהים, בין יוון לישראל, "כל דבר מזכיר לי" הוא אלבום מוצלח של מלך הכאב המתוק. הוא לא מושלם, ולא מתקרב להפתעה של "עיניים שלי" או לעצב המהדהד של "אפר ואבק", אבל יש בו מספיק עומק ומספיק פוליקר כדי להיות מתנת חג נהדרת לדוד ולבן דוד.

פורטיס – "החבר אני"

ראשית, באם תבחרו לקנות אותו, זו כנראה תהיה העטיפה הכי מתגמלת שאי פעם נתקלתם בה. החל מגודלה שמרגיש כספר, האיורים הפנטסטים של פילפלד שמאיירים כל פינה טובה בחוברת, הטקסטים האניגמטיים של פורטיס כתובים בפיזור ודגשים אקראיים ועד הטקסט הנהדר שנכתב על ניקולה טסלה בסיום שמצליח, גם אם רק במעט, לשים את האלבום בקונטקסט. פורטיס מעט שקט יותר, נינוח יותר, אבל גם מבריק יותר ונוגע יותר, אבל תמיד נשאר פורטיס. ואולי קצת יותר.

נקמת הטרקטור – "נשאר רק לרוץ"

אבי בללי יודע טוב מאוד למה לקח לו 8 שנים לייצר את האלבום החדש של נקמת הטרקטור, למרות שהתוצר החדש כולל רק 7 שירים, כשמיד אחריהם מגיעים שלושה שירים ששמענו כבר בוריאציה זו או אחרת. הסיבה לכך היא הדיוק העדין והעומס המוזיקלי שמכיל האלבום. אמנם מדובר במעט מוזיקה חדשה, אבל כשכל שיר מרגיש כיצירה שלמה ומלאת נפח ונשמה, עם משחק על הקו שבין המיינסטרים לאלטרנטיב ועם מגע יד עדין וקול עמוק וצלול אי אפשר שלא להתרגש בכל זאת, גם כשמדובר בפחות מאלבום מלא.

בית הבובות – "בכל הדרכים"

את אלבומם השלישי של בית הבובות, "בכל הדרכים", הפיק אסי איילון. אותו בחור שהפיק גם, בין היתר, את מוש בן ארי ועלמה זהר. על אף המפיק החדש והשינויים בעמדת הגיטריסט והקלידן (נתן סלומון וזיו לביא עזבו, רן כהן ואיתי בן מרגי‏ נכנסו) אין מה לצפות להפתעות. הפופ-רוק חסר העומק ועמוד השדרה ששלט בגלגל"צ ביד כה רמה הוא עדיין מה שמוביל את האלבום, ואפשר לצפות להמון עיבודים פסאדו-מרגשים והמון השמעות ברקע לפני ארוחת החג מהורים שבטוחים שהם עדכניים וצעירים. ממש כמו חברי בית הבובות עצמם.