סוחב, אבל פחות • איך האלבום החדש של פוליקר?

פוליקר לעולם לא עומד לבד. מאז תחילת קריירת הסולו שלו עם האלבום "עיניים שלי", הוא תמיד מתכתב עם ההיסטוריה האישית שלו וההיסטוריה הקולקטיבית שלנו, נשען על העבר כאדם שנתמך במקל הליכה שנראה כבד ממנו. באופן מפתיע, פוליקר תמיד ידע לגרום למקל להיראות קל כנוצה ברגעים שמחים, וכעוגן מייצב ברגעים קשים. כשידע להסתמך על המורשת היוונית הענפה שלו ב"עיניים שלי", כך ידע לגעת בתהומות העצב ב"אפר ואבק" המופתי.

"כל דבר מזכיר לי" מזכיר לי כמה דברים. פוליקר, 25 שנה אחרי אלבום הבכורה כסולן, חוזר להתבסס על לחנים ושירים יווניים כשגם הפעם הוא האחראי על הנגינה בכמעט כל כלי האלבום, החל מבוזוקי ובאס ועד אקורדיון וקלידים. הפעם אין זה המחסור בתקציב שמחייב את פוליקר לחסוך בנגנים, אלא הרגל. אם כך עבד כל השנים האלו, אין סיבה שעכשיו יתחיל להביא נגני אולפן.

ובהסתמכות על עצמו, יוצר פוליקר אלבום שהוא כולו שלו, ולא נשמע כמו אף יוצר עדכני אחר שמתיימר לספוג מוזיקה יוונית בבית. פוליקר הוא הפיוז'ן האמיתי: מיקס טעימות סלט חלומי עם השמיים הגדולים של הקריות. ממרומי גילו פוליקר הרבה יותר רגוע מכולם, שירה ארוכה ועמוקה שמתמשכת עד שכל מילה עוברת ורוח נעימה של ריח ים מסביב.

בניגוד לאחד-עשר השירים של דאז, האלבום החדש, על שש-עשרה שיריו, מעט עמוס מדי. אין באלבום כאב מזוקק או אושר גדול שמעמיס על המאזין, ונעלמה ממנו היכולת של פוליקר לשאוב את המאזין לעולם רגשי, בעיקר בגלל חוסר יציבות בתחום הזה. השמחה המשוחררת של "פומה פומה" מתנגשת באלימות בפוליקר המלנכולי של "פנס רחוב" שמדליק סיגריה רטובה ומסביר ש"יש מי שיש לו אהבה/ יש מי שללבו כבה".

זה מרגיש קצת קטנוני, אבל פוליקר הוכיח במשך שנים, ומוכיח ברגעים מסוימים באלבום הזה, שהוא יכול ליותר. זה אלבום טוב, אבל פוליקר בשיאו הוא הרבה יותר מטוב. "קצר פה כל כך האביב" הוא מלאכת מחשבת של כתיבה כואבת בחסות דויד גרוסמן, טקסט שהיה ראוי לביצוע נקי יותר. "שלך לעד" שמכוון ל"אלי הכל יכול" הוא שיר אמונה יפה שנוחת לסיומת המתריסה "ואיך זה שזנחת אותם לבד?/ עשן הארובות הוא שלך לעד".

האלבום מעט פחות יציב מ"עיניים שלי", אבל בהחלט יותר בוגר ושלם. זו חלק מהבעיה, כי הוא נשמע בשיאו דווקא כשהוא בשפל, ומי בכלל צריך פוליקר בוגר. פוליקר יודע טוב מאוד להעביר את זיפיו המחוספסים על לב חמוץ, להכאיב באופן מספק, אבל אולי התקופה הטובה שחווה לאחרונה, מאז אלבומו "אהבה על תנאי" והיציאה מהארון הכי ארוכה שנראתה בישראל, כנראה שהוא לא עצוב מספיק. אולי זה נשמע אנוכי למדי, אבל הקהל צריך את פוליקר כאוב, שבור ומדמם על הבוזוקי שלו. אולי רק קריצה של אופטימיות, לא יותר.

יהודה פוליקר - "כל דבר מזכיר לי"

הליקון