צדק חסידי • איך האלבומים של חסיד ונצ'י נצ'?

אחד הדברים החשובים ביותר שקהילת ההיפ הופ הישראלית הבינה לאחרונה הוא שיש צורך בקהל כדי להמשיך לעשות מוזיקה, לאור ההידלדלות במספר האנשים שקונה דיסקים, מגיע להופעות ובאופן כללי מזרים מזומנים לתעשייה.

 

כז'אנר יחסית קטן בארץ, ההיפ הופ הגיע לבשלות מוזיקלית. עכשיו הגיע הזמן שלו לחפש את הקהל שישאר נאמן ולא יתבייש להודות שהוא שומע את המוזיקה. חסיד ונצ'י נצ', שני חבר'ה ותיקים שהוציאו חומרים חדשים, מצליחים לאפיין את צומת הדרכים של הז'אנר - מיינסטרים או אינדי.

 

נתי חסיד עושה מוזיקת הנאה. מיקסמקס שמתחיל מFאנק גריזי טהור ומגיע עד היפ הופ שורשי ולפעמים גם מעודכן יותר. יש לו פלואו משוחרר, אוזן נהדרת לפיזמונים ותדמית סליז חביב שכל כך מצליחה בהיפ הופ. עם זאת, הוא לא שוכח את מקורות ההיפ הופ, טאצ' של טרייב קולד קווסט, נאז, ווסטקאוסט וכל צד מהנה ואינטיליגנטי שההיפ הופ יודע להציג.

 

 

"מלך הפאנק", המיקסטייפ שחסיד שיחרר להורדה, מאפשר לשמוע את כל הצדדים האלה, אבל בעיקר מראה שלהיפ הופ יש מקום במיינסטרים הישראלי. שיר כמו "סתם עוד נסיעה באוטובוס", סטוריטלינג מצחיק על קרב עם ערס ששומע מוזיקה בפלאפון באוטובוס, היה צריך להיות להיט ויראלי עם קליפ תואם, "כולם אוהבים אותי" עם איזי וראף נשמע הכי מעודכן שיש ו"מקצוען" עם לוקץ הוא שיר קלאב פנטסטי. אפילו נוי אלוש, אחד שיודע דבר או שניים על הצלחה מסחרית, נעזר בחסיד למאש אפ "Blame It On The Do Do" עם דאבל קאסט.

 

עם זאת, חסיד מצליח להבהיר שהוא ראפר מצויין ומלומד היפ הופ בקטעים כמו "גורמים לכם לקפוץ" האולסקולי והחידושים לטרייב קולד קווסט (עם סגול 59) ולמיין סורס. חסיד יכול, וגם צריך, להיות ראפר מצליח בישראל. מצליח מצליח, לא "מתקיים" או "שורד". הופעות פריצה, שירים ברדיו, מוצרים נלווים. הוא צריך היא הוא גם טוב וגם קומוניקטיבי וגם בעל אפיל של סטאר. עכשיו רק נשאר לראות אם יש צדק, והוא יגיע לשם.

 

צדיק וטוב לו

את האופציה השניה, הגישה לקהל האינדי, תופס נצ'י נצ' (רביד פלוטניק) בשני ידיים. נצ'י, שכבר הרעיש היטב בתוך הסצנה עם אלבום הבכורה של ההרכב "פרודוקס", יוצא ב"צדיק אחד בסדום", אלבום הסולו שלו, חיית מיקרופון רעה ששואבת השראה מביגי בדיוק כמו מנייג'ל האדמו"ר, ומחפשת את הדרך לעשות את שניהם בריח הארדקור מתקתק. באלבום של נצ', 39 דקות אינטנסיביות, הוא נשמע בדיוק כמו שבא לו ולא זורק זין על שום דבר. הוא עושה את המוזיקה שהוא אוהב, ופאק כל דבר אחר.

 

הגישה הזו לא מביאה אנטיגוניזם. להיפך. כשהאלבום נפתח עם "דבקה", קטע שמערבב ניגון מזרחי הארדקור עם קטעי ראפ באופן שסאבלימינל היה חולם לבצע, גם האשכנזי הלבן ביותר, שאמור לפחד משני גווני השחור, נדבק בפזמון ומזנק. כשבאס הדאבסטפ נכנס, המסיבה באמת מתחילה. ובאמת, הרבה מהקרדיט להצלחה של האלבום מגיע לשקל (אייל דוידי), המפיק המרכזי של האלבום והשותף המוזיקלי הקבוע של נצ'י. בתור מפיק דאבסטפ-הארדקור ורסטילי, שקל מספק לנצ'י ביטים נפלאים שראויים גם לחבר'ה גדולים כליל ווין, באסטה ריימז ואפילו ביגי זצ"ל. גם נצ'י ראוי לביטים האלה.

 

 

מגוון ההשפעות של השניים, כמו גם רוחם של אורי שוחט ויוסי פיין (שאחראים למיקס, המאסטרינג והיעוץ) נשמעים היטב באלבום. ראגיי, ראגמאפין, היפ הופ האדקור, דאבסטפ וסתם שכונה. הכל מסתובב ומסתעף לאלבום מלהיב, מקפיץ ולא מתפשר. זה בדיוק הסיבה שהמוזיקה הזאת אמורה להגיע לקהל אינדי שידע להעריך את העושר המוזיקלי, את היכולות הוורבליות והוייב המקורי. מי שיודע מאומן בטיילור דה קריאייטור ובדמיאן מארלי אמור לעוף גם על "גודזילה" ו"בום-שאקה-לאק" המפציצים.

 

בסופו של דבר, נצ'י נצ' וחסיד הם שני צדדים של אותו המטבע, ושניהם יכולים להסתובב במחוזות האחד של השני. חסיד מבהיר ב"על האש" שהוא יודע לטעום הארדקור, ו"בלב המלחמה" של נצ'י הוא קטע רוטס רגאיי נהדר שיכול לעבור פלייליסט באופן פנטסטי. בשורה התחתונה, שניהם רוצים רק להתפרנס בכבוד ממוזיקה. לקראת הסוף כל אחד מהשניים אפילו מספר בכנות יוצאת דופן על חלומות המוזיקה שלהם. "אעמוד מול אמא בגאווה ואגיד שאני ראפר ולא שום דבר אחר אמאנמאס להסתתר אמא אני לא אוותר אמא" אומר חסיד בשירו הטוב ביותר "מוזיקת נשמה". "אני רוצה להיות גדול אבל להיות גדול זה לא הכל לא רואה ימין או שמאל אני אמשיך עד שהדם שבי יפסיק לזרום" אומר הפזמון של "סוף דבר" של נצ'י. זה מצטלב ומסתעף אחד בשני, כי שניהם חולמים על אותו הדבר. נשמע שהם בדרך הנכונה.

 

נתי חסיד - "מלך הפ'אנק"

 

נצ'י נצ' - "צדיק אחד בסדום"