הי הג'יפ • מה חשבנו על "קיץ של עור נמר"?

הכינו את עצמכם: יאפים עם ג'יפים חוזרים בחריקת צמיגים. באלבום השלישי שלהם, "קיץ של עור נמר", שמגיע אחרי "בשנת החרב בחוץ והרעב מהבית" הראשון ו"נבל דוד אדום" השני, הם שוב כאן עם הראש הכי פורה בשטח להמצאת שמות. שם ההרכב, שמות האלבומים או שמות השירים מהווים רק את קצה הקרחון של השגעון המסחרר של דניאל קיצ'לס ונעם יעיש.

יחד עם שרי ויינשטיין על התופים (שעבד איתם גם באלבומם הקודם) ואלעד קינר שהוסיף את הקונטרבס הכל כך דרוש, האלבום החדש מאתגר מכל בחינה; מוזיקלית, לירית או רעיונית. מסוג המוזיקה שלוקחת את המאזין למסע מטלטל ומרתק בספארי כאוטי, שבמסגרתו אי אפשר להוריד את העיניים מהקופים המתפרעים בחוץ והטורנדו הגדול שבפנים.

כי למה שיאפים עם ג'יפים יקלו על המאזין? עם ההומור השחור הממותג שלהם וחוסר האכפתיות ממה יגידו עליהם, שמתבטאת דווקא בשיח הכי כן על מה שבחוץ והפקה מוזיקלית שלא מאפשרת לברוח משום מילה או ניואנס, הם מעבירים את הרוח הייחודית שלהם בדיוק חד וכואב מעט, אבל כה מענג ברגע שמתרגלים אליו. לוקח כמה וכמה האזנות כדי להתמסר למוזיקה, שיכולה לתפוס צורה של קאנטרי פסיכודלי, רגאיי שבור או וואלס טרוט עיניים. הכל חורק, חגיגי באופן מורבידי וחכם עד מטריד.

שירה מעוקמת שמתפלשת באדמה

זה מתחיל מיד עם השיר הראשון באלבום, "שק לי בשקר", שגם יצא כסינגל ראשון. שירתו המעוקמת של קיצ'לס מתפלשת באדמה בנקרופיליות מתענגת ואיטית, לחן איטי ומתפתל שמסתיים בשאוורמה שממשיכה להסתובב. וזה ממשיך להתייצב, לקראת סוף האלבום, כש"שק לי בשקר 2" הופך לגרסאת רגאיי קומית של עצמו, ונסגר עם המשפט "עכשיו את, תסתובבי על הבטן". כי באלבום כזה, פיסות הבשר שמסתובבות במערכה הראשונה, סופה לשכב על הבטן בסיום.

ממש כמו בחברה שלנו, האלימות תופסת חלק מרכזי ביצירה של יאפים עם ג'יפים. בין אם זה מתבטא במילות ארמגדון ציוריות, בתחושה כללית שמבשרת רעות או בסקראצ'ים לא נעימים לאוזן. הסאונד המלא יותר נעזר בהכל, החל מהקונטרבס של קינר ועד כלי נגינה מפתיעים כג'ומבוש, צ'ראנגו או סתם חצוצרה רצוצה. הכל כדי שהסאונד יהיה עמוס בצורה שתגרום לשווה הערך למוזיקה של שעתיים להידחס ל-37 דקות מעייפות, אבל גם משתלמות, עם קצת סבלנות.

שני האלבומים הקודמים של הצמד הוכרזו כאלבומי מופת וכאלבומים שישפיעו שנים לאחר מכן, אבל כיום, 9 שנים אחרי אלבום הבכורה הנהדר ההוא, ניתן להגיד שלא הרבה מוזיקאים ספגו והפנימו את המוזיקה של יאפים עם ג'יפים. אולי זה כי קשה לשחזר או אפילו לתפוס פינה מהמורכבות הרבה שבהרכב, ואולי זה כי עם כל כך הרבה כבוד שמונח במקומו, הפחד לגעת ולהתקרב לרוח של היאפים מונע מהרכבים אפילו להישמע בכיוון.

בניגוד לאבותיהם המוזיקלים, הבילויים וכמובן נושאי המגבעת, מה שנטעו לא צמח לעץ, אלה לגדם, כשרק יאפים עם ג'יפים נשמעים כמו יאפים עם ג'יפים, לטוב או לרע. כזה גם האלבום. לא מתנצל, לא מתייפיף ולא מנסה לעשות כלום חוץ מלהיות עצמו. כמו סירובם להופיע, כך גם סירובם העיקש להסתגל לכל שינוי מעורר הערכה במקרה הזה, ומוכיח, בפעם השלישית, שיאפים עם ג'יפים הם אחד ההרכבים הכי יציבים, בדרכם הפסיכוטית, ואמיתיים, בדרכם האלימה, שיש בישראל.

יאפים עם ג'יפים - "קיץ של עור נמר"

אנובה

>>> האזינו לאלבום המלא