סוכן הביט(וח) • איך החדש של דיוויד גטה?

אם הייתם פונים לפני כשנתיים לכל כוכב פופ בעולם ושואלים אותו מהי הדרך הבטוחה ביותר ליצור שיר, כזה שיהפוך לטראק שיבעיר את המצעדים ויחרוך את הרחבות, סביר להניח שהתשובה שלהם היתה פשוטה ואחידה - דיוויד גטה. הדיג'יי והמפיק האלקטרוני שחרר באותה שנה את אלבומו המגה מצליח "One Love", מכר כמה מיליונים והצליח לערבל את הדאנס-פופ בתוך עולם הארנ'בי בצורה מעוררת קנאה, כך שהיה ברור שהמילה "להיט" מרוחה לו על המצח.

ומי לא עמד בתור כדי לעבוד איתו? ברגע אחד הזניק את קלי רולנד (בת הדודה של) לעמדת זמרת סולו ראוייה והפך את אקון מעמדת הגילטי פלז'ר לזו של אמן לגיטימי, תרם את מגע הזהב שלו לבלאק אייד פיז באחד השירים הסוחפים ביותר ששמעתם בשנים האחרונות (רמז, יש לנו הרגשה שאם הייתם בחתונה לפני כשנתיים, או אפילו לפני חודש, גם אתם זמזמתם אותו במהלך האירוע), בחש מיקסים לוהטים לשורה של אמנים שבדרך כלל לא עושים חשבון לדיג'ייז אירופים, ואפילו זכה בפרס הגראמי עבור רימיקס לשיר של מדונה.

אבל אז הגיעה 2011, ואיתה גם הפרוייקט החדש של מר גטה - "Nothing But the Beat", אלבום האולפן החמישי והכפול שלו, אחד שמארח את המיטב של ההיפ הופ העכשיווי ואחד שנותן בסט אלקטרוני-אינסטרומנטלי ששם דגש על ההאוס ופחות על הווקאלז של האורחים. אז הפינוק לחובבי הז'אנר הוא אולי כפול, אבל למרבה הצער, ולא יעזרו דיסק אחד או שניים -  בטראק הזה כבר היינו. כן, האלבום הוא אולי חדש, אבל ההפקות נשמעות כמו כל השירים ששמענו ממנו כבר ב-2009 ולקחו את כולנו ללב הרחבה, כלומר לעוסים כל כך, עד שבא לנו להקיא מהם.

מי בא להתארח? כולם

כשאמן בסדר הגודל המפלצתי אליו הגיע גטה קורא לך להשתתף באלבום שלו, מי יעיז לומר לו לא? תמצאו בין שיר לשיר 17 אמנים שונים - כנראה כל מי שרוצה להראות שהוא משהו בתעשיית ההיפ הופ האמריקנית כמו אשר, לודקריס, כריס בראון, ליל ווין וניקי מינאז', לצד הבלחות בריטיות של ג'סי ג'י וטאיו קרוז. יש כאלה שחוזרים להתארח כמו אקון ופלו ריידה, וכמובן את החבר האישי וויל איי.אמ (שכמעט חייב לגטה את הרי התמלוגים שהוא מקבל בשנים האחרונות).

החטא האמיתי של דיוויד גטה הוא העובדה שהאלבום נשען מידי על שרשרת האורחים המפורסמים - שלא מספקת הרבה מעבר לטריק המיקס-דאנס-פופ-ארנ'בי השגרתי שהוא יודע להפיק. אף אחד מהחברים המוכרים לא מסייע בשדרוג הסגנון הצ'יפי, א-לה-מסיבת קולג' אמריקני, שעוטף את השירים של גטה. רוצים שנדבר בדוגמאות? יש שם הכל - משלב ההיכרות בתחילת הפארטי ועד לסשן המיזמוזים שמגיע קצת לפני שכולם מתפזרים.

"I Just Wanna F" עם טימבלנד ודאב נשמע כמו שיר שטימבה הפיק לנלי פורטדו לפני חמש שנים רק בהילוך מהיר, "Where Them Girls At" משחזר עם פלו ריידה את הביטים הנוחים של הסקסי ביץ' החרמני שהופיע באלבום הקודם של גטה (ותסלח לי ניקי מינאז' השובבה שמרעננת מאוד דווקא בקטע "Turn Me On"), ואפילו "Sweat" הקטלני עם סנופ דוג לוקח סמפל מקטע הרחבות הניינטיזי "Don't You Want Me" יחד עם שיר של הדוג וכיסח אותם עד שהפכו לגוש מועדוני מיוזע וכייפי, משהו שמי אם לא מדונה עשתה בעצמה לכבוד סיבוב ההופעות האחרון שלה (כבר לפני שלוש שנים).

אבל לא הכל מצלצל מוכר, ויש ב"Nothing But the Beat" גם שתי נקודות אור: האחת היא הסינגל השלישי מתוכו "Night of Your Life" עם הזמרת והריאות הגדולות ג'ניפר האדסון, שמרימה את האנרגיות כמו שאחרים לא מצליחים לעשות בקטעים לפניה ולא תניח לך לשבת עד שתסיים לשיר. השנייה היא "Titanium" עם הכשרון האוסטרלי - זמרת האינדי סיה - שמסיבה לא ברורה החליפה את מרי ג'יי בלייג' ששרה את הקטע במקור, אבל לא נותנת למאזין להתחרט וסוגרת את האלבום עם שילוב של קול מיוחד וההגשה המקורית הספק יחידה של גטה, בכל 12 הקטעים של דיסק הווקאלז.

ומה לגבי הדיסק השני? האלקטרו-סט היה יכול להיות ההזדמנות האמיתית של דיג'יי גטה להתבלט. בלי הפרעות מאורחים מפורסמים או לחץ לספק להיטי היפ-פופ, פשוט להשאר בגבולות ההארדקור של רחבת הריקודים בשעות הקטנות של חיי הלילה, לחובבי הז'אנר בלבד. אבל מה הוא עשה במקום? ערבב טכנו, דאב-סטפ והאוס שלא ממש מעוררים השראה כמו שהתכוון, אלא נשמעים דומים מידיי לסט של ענקי אלקטרוניקה אירופים בשם דאפט פאנק נניח, כזה עם קטעים שגם אלה שלא  ממש מכירים את הצמד יכולים לזהות. אלא אם הם גרים באמריקה, ואז הם אולי יתלהבו. אבל אולי גם לא.

דיוויד גטה של השנתיים האחרונות לקח את המוזיקה השחורה של ארצות הברית והפיח בה חיים חדשים, עם טראקים מנצחים ולהיטים בוערים שזוכים לאהבה במועדונים הגדולים ממש כמו במסיבות קולג' משולחות רסן. נראה שהאהבה הזו ממכרת, אבל ברמה כזו שהוא עוד לא מסוגל להתנתק מהנוחות שבעמדת המפיק המוצלח ולעבור לשלב הבא - יצירת סאונד חדש ומפותח יותר, שיכבוש את אמריקה ואחר כך גם את העולם כולו. במובן הזה "Nothing But the Beat" הוא אלבום דיי צפוי ומאכזב, שיעבוד גם במסיבות כיתה של ילדים.

דיוויד גטה - "Nothing But The Beat" (הליקון)