מסע מתוף לתוף • סיבוב בפסטיבלי רדינג ולידס

אם אתה עמוק במוסיקה כמו שאתה עמוק בבוץ, הדבר האחרון שידאיג אותך כשתעמוד מול הסטרוקס בפסטיבל מוזיקה באנגליה, הוא התפוררות כפות הרגליים שלך. או קיומן. ובמילים אחרות: ווליס. מגפי גומי שקונים לפני הפסטיבל ולא בפסטיבל עצמו, פשוט כי אין להם באף דוכן מידה 38.

 

בדומה לאח הגדול גלסטנברי, הפסטיבלים התאומים לידס ורידינג, שהתקיימו בממלכה הבריטית בסוף השבוע האחרון, ידועים לשמצה בכרטיסים שאוזלים בשנים האחרונות תוך שעות ספורות מתחילת המכירה, ועוד לפני שהליין אפ מתפרסם. עם זאת, כרטיסים לימים בודדים אפשר היה להשיג גם ימים לפני הפתיחה, וכך מצאתי את עצמי מצטרפת לחברים ליום הראשון של רדינג וליום השלישי של לידס, מרחק שעתיים ורבע נסיעה, לסופשבוע שיתחיל ב-The Offspring ויסתיים בפאלפ, עם עוד המון להקות מצוינות באמצע.

 

הפסטיבל הכפול, שהחל לפעול בשנת 1971 ברדינג שליד לונדון כגלגול של "פסטיבל הג'אז הלאומי" והתרחב ב-1999 גם ללידס הצפונית בעקבות הביקוש לכרטיסים, מתפרס על פני שלושה ימים ו-6 במות בכל אחד משני הלוקיישנים, מכיל הופעות אינדי, רוק מעט פופ ולא מעט מטאל. כשחלק גדול מ-87 אלף המבקרים (ברדינג) ו-75 אלף חבריהם (בלידס) מתמקמים באוהלים באיזורי הקמפינג של הפסטיבלים.

 

ההופעה הראשונה אליה הגעתי ברדינג, בסביבות 14:00 ביום הראשון של הפסטיבל, היתה בהמלצה של שתי בנות 19, בהעדר חבריי הישראלים שהיו עסוקים בלנוח באוהל. New Found Glory עדיין נשמעים כמו מהדורת החוף המזרחי של בלינק 182. הילדים בקהל התלהבו. אני פחות. מצד שני אין הרבה סיכוי שהייתי מתלהבת מבלינק 182 גם בגיל 19.

 

מהבמה הראשית חתכתי הישר לבמת מגזין NME, שמתמקדת באמנים חדשים יחסית, והציעה השנה לא מעט הברקות. מונה, שהגיע מטנסי עם המון אנרגיות וגיטרות חשמליות ופתח את ההופעה עם השיר Teenager, או להקת Dry the River המצוינת שהופיעה אחריו.

 

להקה של אלבום אחד

 

גולת הכותרת של היום הזה היתה Noah and the Whale, שהופיעו קצת אחרי גיבורי ילדותי, The Offspring. האחרונים עלו לבמה בתחילת ההדליין ב-18:00, ונתנו הופעה מצוינת ומלאת אנרגיות שכללה כמעט את כל אלבומם Smash. הייתי בין הבודדים שהכירו את כל השירים הישנים. הילדים הכירו את השירים החדשים, אבל אני לא רואה סיבה להמשיך לעקוב אחרי הקריירה שלהם; היה להם סמאש אחד, ואני הייתי צעירה וחסרת הבנה מספיק כדי לאהוב את זה, ובצדק, לאז. ועדיין, לראות אותם מבצעים את השירים ההם, ובעיקר Self Esteem, היה מרגש. בשלב מסוים הגיטריסט נודלס, הוא קווין ווסרמן, אמר שזו פעם רביעית שהם מופיעים בפסטיבל, ושזה הישג נאה יחסית לחטייארים בפרישה שהם. זה נכון. האנרגיות שונות, החברה התבגרו אבל הקול של דקסטר הולנד נשאר בדיוק כמו שהיה לפני 17 שנים, כשהוציאו את אלבום הפאנק רוק הטוב ביותר מאותם זמנים, ולאותם זמנים.

 

 

Noah and the Whale, להקת האינדי פולק מלונדון, קמו ב-2006 והוציאו שלושה אלבומים. בחלק מהשירים הקודרים יותר שלהם הם נשמעים כמו אינטרפול, רק בבריטי, אוקטבה אחת למעלה, כשהגיטרה מפנה מקום לתופים. אחד השירים הראשונים בהופעה היה Love Of An Orchestra, ואפילו שבשלב המאוחר הזה של היום ישבתי לבד במעיל הגשם על הבוץ, מול המסך מחוץ לאוהל ההופעה, מחליפה גרביים מכפות הרגליים הרטובות והמטונפות שלי ומחכה שהגשם ינקה אותן מעט, הייתי חלק מהאורקסטרה הזו, ואהבתי אותם כמו שלא אהבתי אף להקה שראיתי לראשונה בהופעה.

פחות בוץ, יותר סמים

יומיים אחר כך, הפסטיבל בלידס היה שונה מהפסטיבל ברדינג. 90 פאונד הלוך חזור ושעתיים ורבע לכל כיוון מלונדון ברכבת, ואתם שם. הליין אפ (שהתחלף כאמור בין ימי הפסטיבל ברדינג ובלידס) היה מוצלח יותר, היה פחות בוץ, לא היה גשם כלל אבל היה קר יותר, והגבעות המוריקות שהקיפו את מתחם הפסטיבל סיפקו שקט מהסוג שהכי חסר במרכז תל אביב. האוכלוסייה היתה שונה מאד; ילדים מצפון אנגליה שבאים להנות בעיקר מהמוזיקה ולא רק מהבלאגן, יותר סמים, פחות אלכוהול והרבה פחות אנשים.

 

מבין ההדליינרס, הנשיונל הלכו בסוף השיר בלי להיפרד מהקהל, סולן הסטרוקס דיבר על האף הסתום שלו והתפקע מצחוק בגלל זה, וסולן פאלפ השתעל למיקרופון. צלם הוידאו שהוקרן על המסכים התמקד בילדות רוויות מחשוף, עד שזה השתלם לו ולנו וזכינו לטופלס בלונדיני מצחקק. זה באמת היה משעשע. למרות כל אלה, זה היה ערב מושלם וסיום מושלם לפסטיבל לידס.

 

מדנס היו ההופעה הגדולה הראשונה על הבמה המרכזית, בשלוש בצהריים, והיה מצוין. הם ביצעו את כל הלהיטים החשובים: House of fun ,Our house ,It must be love ועוד. הם היו נשמעים אסירי תודה על השתתפותם בפסטיבל אבל זה לא הוריד מערכם. החליפות הנצחיות, הסקסופון והשלט הענק מאחור תרמו לאווירה של כיף צרוף ונימוס בריטי.

 

הנשיונל הופיעו כשהחשיך ונהיה קודר, והשתלבו בצורה מושלמת עם מזג האוויר הקר כל כך. מאט ברנינגר, סולן הלהקה, תקשר לא מעט עם הקהל, אבל לא כשהם ירדו מהבמה. השיר האחרון נגמר והם כמעט רצו פנימה, משאירים את הקהל בלי מילת סיום. הדרן, כמו בשאר ההופעות, לא היה  - הזמן קצוב מראש ומי שיורד מהבמה לא עולה שוב.

 

השקיעה של קזבלנקאס

 

הסטרוקס היו טובים כמו שרק הסטרוקס יכולים להיות. זו היתה השקיעה הכי יפה שראיתי, ומשקפי השמש של ג'וליאן קזבלנקאס התמזגו בה בצורה הכי הרמונית שאפשר. בשלב מסוים החלטתי לעזוב את השורות הראשונות כי ריקודי הפוגו היו קצת גדולים עליי ועל מצלמתי החדשה. זה היה החלק הפחות נחמד של ההופעה, אבל גם בשורות הצדדיות היה כיף.

 

ההופעה של פאלפ נראתה כמו סיום מושלם לפסטיבל הזה. הארד קור בריט פופ, שואו אמיתי עם תאורה מושקעת, כשכל תושבי הפסטיבל מתאספים שם, עקב ביטולם של ג'יינס אדיקשן שהיו אמורים להופיע בבמה אחרת באותו הזמן.

 

את ההופעה פתח הסולן ג'רוויס קוקר בהצהרה שהמאבטחים לא שומרים עליו מאיתנו, אלא שומרים על הילדות מפניו. בין שיר לשיר הוא בנה מערכת יחסים ודיבר על אהבות, רומנים ועל ההתקרבות שלנו. כלומר הוא ואנחנו. לזכותו ייאמר שבגיל 48, כמעט, הוא עדיין סקסי להפליא, ובטוח יותר מכשהקים את הלהקה בגיל 15. הופעה של פאלפ בלבד בלונדון, אגב, עלתה כמו מחיר יום בפסטיבל: 90 פאונד, כ-550 שקלים, אם תרצו. הם ניגנו את כל הלהיטים וג'רוויס סיפר על "Babies" שכתב בגיל בו שהוא ניסה להכניס מישהו או מישהי למיטה שלו וזה לא ממש הצליח. הקהל ברובו היה מורכב מילדים שיכולים להזדהות עם העניין הזה, לפחות מבחינת הגיל המתאים, אבל ברור שהם כבר ראו ועשו הרבה יותר.

 

"Disco 2000" היה השיר הגדול הראשון שניגנו, Common people היה האחרון, ובין לבין היו שירים מוכרים יותר או פחות, כמו Do You Remember The 1st Time ו-Party Hard. בשלב מסוים הוא אמר שהוא מרגיש בנוח איתנו, פשט את הז'קט והעניבה, ונשאר בחולצה מכופתרת, יורד לרקוד עם הקהל עם מצלמת לילה על מקל שהעבירה את תמונת הקהל בזמן אמת למסכים בשחור לבן ירוק, עושה קולות מוזרים ואומר "אתם כמו חייזרים". הומור בריטי משובח אינדיד. אבל הוא באמת היה מצחיק, והוא מדבר כמו שהוא כותב שירים. המפרצים בשיער או הקמטים מסביב לפה לא הפריעו לו להישמע כמו פאלפ הבוגרת והבשלה וכל הקלישאות לא יפחיתו מההופעה הזו שהיתה נוסטלגיה במיטבה במקום הכי נכון שבו אפשר לחוות אותה.

 

בתחנת הרכבת בלידס, אחרי שהבנתי שפספסתי את האחרונה ללונדון ואני עומדת לבלות שם את הלילה, הרגשתי כמו אחרונת ההומלסים, וקינאתי בילדים שיצאו מארבעה ימים בפסטיבל. הם אמנם היו מסריחים ומלוכלכים, אבל היו להם שקי שינה ושמיכות. לי היו מחממי אוזניים שרכשתי יום לפני בפרימרק, הצעיף נפל בפסטיבל, בהופעה של הסטרוקס כנראה. מצאתי שקיות ניילון וניסיתי לשכב עליהן, אבל הישבן שלי קפא. בסוף הבנתי שפתחו שוב את מקדונלד'ס ושם ישבתי, מפשירה מהקור הנורא שבתחנת הרכבת עם די ג'יי שלא היה בפסטיבל וחיכה גם הוא לרכבת של חמש בבוקר. לא היה סיכוי לעזוב את לידס בלי לראות את פאלפ, מבחינתי. אבל עד עכשיו אני לא בטוחה אם הלילה הזה בקור, בתחנת הרכבת, ללא שינה, היה שווה את זה. אולי אם אתם בני 19.

 

>>> נמרוד צוק חגג בפסטיבל פרימוורה בברצלונה

 

>>> טימור בר עשתה את רוק ורכטר בבלגיה

 

>>> וליזה שיפרין ראתה את קיד קאדי בפילדפליה