צעקה 3 • איך היה בהופעה של בלונד רדהד?

לפעמים קורים חימומים מתבקשים: בלונד רדהד לא יכלו לבחור לעצמם הופעת חימום ראויה יותר מלורנה בי. זו היתה ההופעה האחרונה של עדי אולמנסקי והבנים, רגע אחרי אלבום בכורה ושנייה לפני שהם שמים טיל לחו"ל לתקתק שני פסטיבלים. הרוקטרוניקה החכמה שלהם התניעה את הערב עם "Swallow My Gum", והשוויצה לבלונדים מניו יורק כשהראתה להם איך ישראלית מגה-מגניבה בת 22, סטודנטית להנדסת סאונד שחולמת לטרוף את העולם וקלידן ממושקף עם פפיון, יודעים לעשות מוזיקה. ועוד חדשה.

23:00. בלונד רדהד - טריו שוגייז? דרים פופ? אלקטרו-רוק? ממשיכי סוניק יות'? (ועוד תארים) - חזרו אמש לתל אביב, ארבע שנים אחרי הביקור האחרון שלהם. מיד אחרי החימום התחמקו לבקסטייג' דרך השירותים של הבארבי כאחרוני הממתינים להתפנות. הסט ליסט שלהם בסיבובי ההופעות מאז אלבומם האחרון והשמיני שיצא כבר כמעט לפני שנה, גנרי. כלומר, קבוע מראש ולא נתון לשינויים מהופעה להופעה (למעט אולי ההדרן) - הקהל ההולנדי באוטרכט למשל, עבר את אותו סרט לפני יומיים.

אז הם עולים עם "Black Guitar" מ-"Penny Sparkle", האלבום האחרון ואחד הפושרים שלהם. הסולנית היפנית קאזו מאקינו לא כל כך מוטרדת מהמראה שלה ועולה לבמה כאילו היא קמה משנ"צ, סתורת שיער, נטולת איפור, עייפה וטרוטה ורזה יותר מאייפון 5. אבל ברגע שהיא לוקחת נשימה, משחררת אנחה, מפעילה את מיתרי הקול ופוצה את הפה, כל באי הבארבי נופלים שדודים לקול המרחף שלה. יללני/ לחשני/ צווחני/ חלומי באריזה אחת. לא מפתיע, אגב, שקאזו ואמדאו בביזנס כבר 18 שנה -  עם הזמן אמדאו סיגל לעצמו את התשובה הגברית לקול המסקרן הזה של קאזו.

נשאר רק הפיק

בערך מהקטע השלישי "Dr. Strangeluv" (מהאלבום השני הכי יפה שלהם "23"), התחילה ההופעה. אולי כי אמדאו, שחלב את הגיטרה והשגיח על הקונסולה, שחרר "תודה" בעברית. אולי כי בלונד רדהד בעצמם יודעים שהשירים הבשרניים שלהם, אלה עם הליבה, מתנקזים גג לשלושה אלבומים, מתוך רפרטואר של שמונה. אחרי שנים בתחום הם גם יודעים בדיוק מה עושה את זה למעריצים שלהם. אז הם המשיכו עם "Spring and By Summer Fall", גם הוא מאותו אלבום, אבל הפעם אמדאו לקח את העניינים, שר ושרף את הקהל כשברקע תאורה שלא מומלצת לחולי אפילפסיה.

בזמן שקאזו החליפה גיטרות כאילו היתה קאקי קינג ותוך כדי מקלידה על הנורד, אמדאו המשיך ל-"Messenger", השיר הראשון שנוגן מ-"Misery is a Butterfly", האלבום שלמענו רוב הקהל פקד את הבארבי במיוחד והעדיף לקבל פיור בלונד רדהד מאשר את כל התיק עם ג'יינס אדיקשן ביום שלמחרת במסגרת פסטיבל "פיק.ניק". פה נשאר רק הפיק.

אף מילה על הפלייבק? רבים יצאו מאוכזבים מהביקור הקודם שלהם בטענה שנעשה, רחמנא ליצלן, שימוש בנגינת רקע שלא בזמן אמת. בפועל, בלונד רדהד מגיעים על שטיח אלקטרוני חצי מוקלט מראש, אבל עם אפקטים חיים בארגזים. כך שהמשחק עם האינסטרומנטלי - תופים גיטרה וקלידים, זה פייט שלא נגמר לעולם. מניפולציה רווחת ומקובלת בימינו - הפוטושופ של המוזיקה: במקום להשמע כמו שלושה הם נשמעים כמו עשרה.

אז אחרי ריפים כאסחיסטיים לפרקים של גיטרות, גודש של תופים, מצע אלקטרוני ורגעי קליימקס שנרשמו בקטעים "XX", "Silently" ו- "23", הגיע ההדרן שהוקדש לאלבום האחרון ובין לבין משהו לא צפוי קרה. פתאום, מבעד למסך השיער ולמסיכת האדישות, נבעטה החוצה החיה מקאזו והיא פילחה את הבארבי עם צרחה אדירה. ואז עוד אחת. וצרחה נוספת, שהתמתנה בהדרגה כאילו היא הרגע גמרה. בקיץ 2011 בלונד רדהד עשו את תל אביב. איפה אתם הייתם כשזה קרה?

בלונד רדהד בהופעה, בארבי תל אביב, 31.08.11 (וגם היום במסגרת פסטיבל פיק.ניק)

>>> מסע מתוף לתוף: איך היו ההופעות של פאלפ והסטרוקס בלידס ורדינג?