קונאן עושה רדיוהד • המלצות מוזיקה לסופ"ש

1. נתחיל עם קטע שהוא אמנם לא בדיוק המלצה מוזיקלית, אבל אם למישהו מגיע להשתחל לטור הזה ללא הצדקה ממשית - זה קונאן או'בריאן. השבוע, במסגרת סדרת ההופעות הקיצית בלייט נייט של או'בריאן, הופיעו אדוארד שארפ והמגנטיק זירוס. לפני שהם נתנו את הסט שלהם, קונאן עלה לבמה ופרץ בקאבר ספונטני לרדיוהד. התוצאה, כמובן, מדהימה.

2. פעם ממש אהבתי את השינס. בעצם, אני עדיין אוהבת את השינס. יכול להיות שהשילוב בין הזמן הארוך שעבר מאז האלבום האחרון שלהם, לפרוייקט המשעמם מאוד של ג'יימס מרסר עם דיינג'ר מאוס (Broken Bells), גרם לי קצת לשכוח עד כמה. ובכן, בקרוב נוכל לגלות האם הקסם שהיה שם עדיין קיים, כי השינס פורקו והורכבו מחדש עם נגנים אחרים, וגם הוחתמו בחברת תקליטים חדשה. בסטריאוגם נותנים שלושה קטעי וידאו מההופעה הראשונה שלהם בהרכב החדש. השיר החדש קצת איטי ומייגע, אבל אין לדעת איך הוא ישמע אחרי טיפול של אלבום, והקאבר שהם עושים ל-"Ashes to Ashes" של דייויד בואי מצליח כמעט להשמע כמו שיר מקורי שלהם. יכול להיות שמרסר כבר איבד את זה לחלוטין, אבל אין ספק שמגיע לו עוד צ'אנס.

3. יש משהו מוזר בזה שמוזיקאים מתבגרים - במובן הביולוגי הפשוט, לא רק הנפשי. כשאמן מתחיל לפעול בגיל צעיר מאוד, קל לסגור אותו בראש בתוך הקופסה הזאת, ותמיד מוזר לשמוע אותו ממשיך לגדול. זה מה שקורה עכשיו עם DOM, שמוציאים EP חדש בשם "Family of Love". הגישה הטינאייג'רית שלהם הולכת ונעלמת לאט לאט, לטובת אדישות של תחילת שנות העשרים, מה שאומר שהם מתחילים להשמע כמו MGMT. זה די צפוי, אבל גם קצת חבל שהם איבדו מעט מהאדג' שלהם. ועדיין, מדובר ב-EP מאוד כיפי, עם רגע שיא ב-"Happy Birthday Party", שאפשר להנות ממנו רק אם מקבלים את הנחת היסוד שהוא אירוני לחלוטין.

4. האלבום החדש של קניה ווסט וג'יי זי בקושי משאיר מקום פנוי בראש לחשוב על משהו אחר, אבל גם ביירות מוציאים אלבום חדש החודש, וזה אירוע לא פחות חשוב.

ל-"The Rip Tide" ניתן כבר להאזין ב-NPR, והוא לא בדיוק מה שהייתם מצפים. זאק קונדון החליט הפעם להשאיר את הדברים די פשוטים. הסאונד הביירותי עדיין שם, אבל ההפקות פחות שאפתניות, ובחלק מהקטעים הוא אפילו אימץ רגישות פופית יותר מאי פעם. יכול להיות שמי שלא ממש חיבב אותו עד כה יהלל את המהלך הזה, אבל לטעמי היומרנות של ביירות היא מה שהפך אותם למוצלחים כל כך. קונדון מעולם לא ניסה להשתלב בנוף המוזיקלי שמסביבו, גם כשמוזיקה צוענית היתה כבר לגמרי לא מה שקורה. גם עכשיו, אי אפשר שלא להבחין מיד שמדובר באלבום של ביירות, אבל לרגעים נדמה שקונדון מתפשר ומנסה למצוא חן בעיניי קהל רחב יותר.