נסיך הגאות • מה חשבנו על החדש של ביירות?

המוזיקה של ביירות יפה כמו שמלת וינטג' לבנה על דניאלה וירצר. יענו, קונסנזוס. סיפור ההצלחה של הפולקר האמריקאי הצעיר, זאק קונדון (שהוא ביירות), התחיל לפני חמש שנים כשקונדון עוד נחשב לא חוקי. העלילה קלאסית: הנער המולטי-אינסטרומנטליסט בן ה-16 שקדח מכישרון, ונשר מלימודיו כדי לרעות בשדות ירוקים ולגמוע פולקלור אירופאי. היום ילד הפלא עם פני הבייבי בקושי בן 25, יוצא עם אלבום שלישי מזה ארבע שנים בלייבל הניו יורקי שלו, פומפיי רקורדס.

באלבום "The Rip Tide" אין הרבה חדש תחת השמש של סנטה פה, עיר הולדתו של קונדון. אותו סאונד סטרילי וסגנון ייחודי ששייך בבירור לביירות - אינדי-פולק ג'יפסי/בלקני, שהותך לתוך פופ מערבי עם תזמורת סימפונית, שמגוננת על הרמוניות המלמלה התיאטרליות שמתנפנפות ברוח - ונושאות עימן הן דמיונות והן אמיתות.

רק לשם הבהרה, ביירות נעה על ציר דואלי - מוזיקת צוענים שהושלכה לרחוב ללוות מצעדים טקסיים עם תופים חגיגיים, אקורדיון מקובצ'ץ' ויוקלילי. מצד שני, אלו מנגינות שנועדו בכלל לבני אצולה אריסטוקרטים, שיכחכחו בדעתם בדבר קצב חטיבת כלי הנשיפה, החצוצרות האלגנטיות וקרן היער המלכותית או קולו האופראי הצלול של קונדון, ויהרהרו ברחבת הטרקלין על הליריקה האנושית והאוניברסלית תוך כדי לגימת משקאות חריפים - מהסוג שאפשר לעשות איתו בארטר לבית - וניעה מאופקת של היד לפי הטמפו כמנצחים.

 "East Harlem"

פנינים בתוך צדפה

אין כאן שירים יקומיים כמו"Elephant Gun" ,"Nantes", או "Sunday Smile" מאלבומים קודמים, שיגרמו לכם לרצות להתעורר עם מוזיקה כל בוקר לשארית חייכם. בעצם יש. כלומר, לא מדובר באלבום הטוב ביותר של ביירות, אבל ל-"The Rip Tide" יש בכל זאת כמה סגולות ומעלות שאסור להתעלם מהן. הדבר העיקרי והבולט שמבדיל את האלבום החדש מקודמיו הוא הצליל מוכוון הפופ שלו. מעבר לזה, לא קשה למצוא כמה שירי פנינה שמבצבצים בזוהרם מבעד לפתחי הצדפה: "Santa Fe" הסופיאן סטיבנסי, "East Harlem" המהודר והיפה בעליל, והשיר האחרון באלבום, "Port of Call", שהתפלק לקונדון ומתיישב בהתחלה על אותו ריף של "Elephant Gun", שיר המנון מובהק של ביירות.

תשעה שירים שצמחו מגרעני פסנתר וקליפות אקורדים של גיטרה ואחרי שטופלו והושקו במיקס ומאסטר כיאה, אורקסטרה הומוגנית שלמה מלבלבת עם הנגינה. "The Rip Tide" הוא אלבום שאפשר לצאת איתו אל הטבע ולהרהר עליו ביחידות, אבל כדאי גם לחוות אותו בבית בקבוצה או בזוג ולרחוש סודות זה לזו.

דבר נוסף שמבדיל את הצליל של ביירות מכל הסינתיסייזרים של ימינו, היא החיבה הפאנטית שזאק קונדון מטפח לכלים לא קונבנציונליים, בעיקר לקונכיות ים ענקיות שהוא אוהב לשייף עם משוף ושופין, וליצור כלי נשיפה טבעיים חדשים. אם במקרה תתפסו אותו במופע רחוב, תגלו שהפרקשנס הם פחי זבל ולפעמים הוא אוהב להפיק קול ממובייל שעשוי מפחיות שתייה מעוכות - כי מי אם לא זאק קונדון יכול להרשות לעצמו לקחת את סיפור סינדרלה ב-2011 ולשיר אותו ברוורס.

Beirut - The Rip Tide